כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

אני אוהב לשחק באש!

אבל יש לי כל כך הרבה כוויות בגוף...

שלמדתי שצריך להתרגל לחום לפני שרוקדים בתוך הלהבות.

ושלא צריך להיכנס ישר לכל מדורה.

אז לא הריח של ארוחה טעימה מוביל אותי לאש.

לפחות לא עכשיו...

אני אוהב לשחק באש!

אבל להבות הן לפעמים רק אשליה...

מגיעות בצבעים של כתום ואדום מלחששות הבטחה לחום ומסיבה.

אבל עם צורך לחומר בעירה זמין.

וזמינות אף פעם לא הייתה תכונה חזקה אצלי.

לפחות לא כשקר...

אני אוהב לשחק באש.

אבל גם האש אוהבת לשחק בי

ואש גדולה לא מפחידה אותי, אש קטנה לא מושכת אותי.

והזמן שהוא החבר היחיד שמכיר את המסע שלי מחייך,

הוא כבר יודע שכשאין חברות עם האש,

הוא לא יתבזבז.

אבל כשיש חברות, אש היא חום תשוקה והשקעה מעולה.

החיים הכוויות והמדורות לימדו אותי,

שאני לא רוצה לחיות בלי אש. וככל שהיא גדולה יותר, אני אחייך יותר.

ושאני לא רוצה לחיות בלי חברות. וככל שהיא אמיתית יותר, האש תהייה יותר טובה.

אז יש אש שיכולה, ואיתה קל לי להתחבר ולהוריד מגננות.

ויש אש לוהטת, שאיתה קל לי להישרף.

כל אש מיוחדת בדרכה, שורפת את איזור הנוחות שלה.

לפעמים זה כל כך מאכזב,

בייחוד כשאני מושיט יד למדורה ענקית.

...וקר שם.

החום לא מגיע ליד שלי.

אז כשהיד הזאת חוזרת, היא מייד מלטפת צלקות שיש עלי, כוויות מפעמים אחרות שקפצתי ישר לאש.

ואני והזמן מחייכים יחד.

החורף לא כאן.

אין לי דרקונים כילדים, אני לא חסין לאש.

אני רק יודע לחיות טוב עם האש.

והאש יודעת לחיות טוב איתי.

בייחוד כשאני...אני.