פעם הייתי צייד, פעם הייתי לוחם, פעם הייתי גיבור וחזק, היום אני ליצן החצר.
אמרו לי שרק מאחרי היער האפל אמצא את שחפצה בו נפשי, אמרו לי שאני חייב לחצות נהר וים, לטפס על שביל והר, לנצח את האפלה, ושם, רק שם אמצא את שאני צריך.
אז כליצן אצילי מיד אחזתי במקל הנדודים, חבשתי לראשי כובע מחודד עם פעמונים ונעלים תואמות, (האמת לא הכי נוח אבל מבריח יתושים) ויצאתי לדרך.
הגשם הרביץ באכזריות, הרוח צלפה בעורמה, ואני בדרכי אלייך, אפילו שכבר הבנתי שדברים ביני לבין לשד עצמותי כבר לא ישובו לתיקונם.
ימים של הליכה כבדה ומאומצת, לילות של קור חודר עצמות, ואני בדרכי אליך אפילו שאני יודע שאני יודע שאינך שלי.
הדרך כלתה לה, כאילו התיאשה ממני, ההר הנעלם כבר כאילו לא היה, הגשם ויתר והלך לחפש מאוהב אחר, ורק הרוח עוד ניסתה, יודעת שתכף תידום.
עברתי בן הענפים האחרונים, היער ויתר לי, אולי חשב שאין לי סיכוי.
ואת היית שם, מביטה עלי מהצריח של הטירה, מוגנת כל כך, מסביב אגם רחב, ושדה ענק, ואני מריח דם יבש ובשר חרוך של אבירים אחרים, אני רואה מגינים שרופים ודגלים בחצי התורן, ואני רואה אותך, נסיכה קסומה.
אז מתקדם אלייך, ומרגיש איך יופי יכול לסנוור, מתקדם כסהרורי, מתמכר לחיוך שלך, מתעלם מהקסדות שזרוקות כמו אנדרטות לזוועות שקרו כאן, החיוך שלך, מתעלם מהכידונים והחרבות, החיוך שלך, מתעלם מהסוף שקרב.
פתאום דממה, הציפורים הפסיקו לצייץ, הרוח נדמה ונעלמה, אפילו הזבובים ברחו, חום לא ברור היה סביבי, ואני ידעתי שהיא שם, אז זנחתי את מקל, הסרתי את הכובע, הבטתי לך בעיניים והיה לך חיוך אכזר כל כך, היית כל כך יפה באותו רגע.
ידעתי כבר שזה הסוף, לא היה למה למהר, אז היה קצת חם, ויכולתי לראות את החיוך שלך עוד כמה שניות, ידעתי שהיא כבר שם אחרי, נקבת הדרקון.
עיניים אדומות, שרירים חסונים, היא ראתה כבר הכול, אבירים אמיצים, נושאי כלים עצומים ועלובים, מביטה בי לרגע, ליצן קטן שאני, ולא מבינה, אני לא בורח, לא מנסה להילחם, רק מחייך, ופתאום גם אני נפעמתי, לא היה זה חשש, לא היתה זאת אכזבה, רק ידיעה ברורה שהיא שם מולי, נקבת הדרקון.
היום היא שוכבת לה על שדה חרוך, גוף שרירי מרשים וענק, עור חסין וגמיש, נשימה לוהטת ששככה כבר, ולב שנדם.
הקללה שלי עוד כאן.
עכשיו אני מתקדם אלייך.
