הלבד כל כך מעיק, אין באמת דרך להסביר בדידות,צריך להרגיש ולחוות אותה, זה יכול להיות באור, ליד המון אנשים, ובכלל יכולים להיות לך המון חברים, משפחה ואפילו אהבות, לבד תמיד ינצח את הכול באכזריות קרה, כי כשאתה צריך, רק אדם אחד באמת יכול לגעת בך, וכולנו יודעים שאותו אדם פשוט לא יהיה שם.
אז אני אשאר לבד עם החברים. לבד עם אהבה, ולבד עם עצמי, וזה כבר הכי אכזרי, כי אני ממש לא אדם נחמד.
את הבדידות הזאת אני יודע שאפשר לקחת ממני, אבל רק לקצת, רק טיפה, ואני גם יודע שהבדידות הזאת תרעיל לי את הנימים הקטנים של הנפש, לפעמים אמצא חיבוק מנחם, לפעמים חום של גוף שימחק את המבוכה, לפעמים פשוט אחבק את הבדידות, כמו כשטובעים ,ברגע שאני מבין שהנשימה הבאה שלי תהיי מלאה במים כשאני מוותר.
את הנשמה שלי לא מכרתי, פשוט זרקתי הצידה, כאשפה עלובה, כשהיא נגעה ברצפה הבנתי שיש לה ריח של נבלה סרוחה ושאפילו הנשרים והצבועים יוותרו עליה, ועכשיו פשוט כבר לא איכפת לי.
אני נזהר שלא לתהות יותר בשאלות של קיום, ויתרתי על שלי פעם כשעליתי על מטוס של אל על בדרך חזרה לארץ, ומבט מצפה ומאוכזב קרע את המסכה שלי לרגע אחד של בדידות אכזרית ואמיתית, לרגע של אכזבה, תמיד הייתי ענק בלהפסיד הזדמנויות.
את אף פעם לא תדעי , אף אחת לא תדע, הכול יראה טוב נקי ומצוחצח, טעים ,מושלם, אני יודע לשחק מעולה, אני אפילו מחייך לרוב, אף לא אדם אחד יקרא אותי, אף לא אחד ידע עלי אף פעם, וזאת הבדידות שלי, זהו עונשי.
אז יש בי כל כך הרבה שברים שונים, מחיים רצופי תאוות, מתשוקות, מאהבות, מחיוכים, ומאופי מחורבן שלא נותן לי לשחות קדימה אבל דואג שכל פעם אקפוץ למים החמים, וכל פעם אני טובע מחדש, אידיוט שכמוני, ואני ואת יודעים שכל שצריך הוא מבט אחד בודד, ואני אקפוץ שוב. ומה שיותר גרוע, כנראה שגם את תקפצי איתי, ולטבוע יחד זה הדבר היחיד שיותר גרוע מלטבוע לבד.
אז אני שוחה לי אחורה בים של בדידות אכזרית,מוקף באנשים אוהבים, צף בקיום מיותר כשאני יודע שאני המוכשר מכולם, המוכשר בלהרוס כל חלקה טובה, כל מתנה שהטבע נתן לי, כל אהבה חזקה ואמיתית ככל שתהיי, לבד בים של גלים עדינים ושבירים, לבד מלטף לי קצף לבן, לבד עם רעש של רוח עדינה שנושקת למים מלוחים, לבד עם לב שפועם בלי סיבה, לבד עם ריח של חול מלוח מאוכזב, מרגיש את העור מתקמט, מחפש לטבוע שוב.
עולם וירטואלי, זרמים שעברו ברגע שהרגשתי אותך, ידיעה פנימית שנולדת עבורי, אחר כך הפכתי לחושך, כתום על גבי סגול , או לאור מסנוור שמעלים את, וגם אם המרחק רב.
אז היה ים ביננו, או דרך שאי אפשר היה להעלים, ונסיבות,לפעמים בית חולים אחד בלי צדק רק עם שער.
ואנחנו שנינו יודעים שלגן עדן אין בכלל טעם שאנסה להיכנס, יש שם את התמונה שלי ומערכת אזעקה שנבתה עבורי, וביני ולבינך, אין לי מה לעשות שם, להתפלל כול היום זה לא סידור טוב עבורי, אבל עכשיו, עכשיו אני רחוק גם מהגהנום, משהו על זה שמפחדים שאפגע בנפשם העדינה של יושבי ודיירי המקום, ואני קיוותי לפגוש אותך שם, לובשת כנפיים לבנות, קילשון אדום ביד,וחיוך של נסיכה קסומה.
תדקרי אותי אני מבקש בלחש, ואת לא יודעת למי זה יכאב יותר, חץ או קילשון זה באמת לא חשוב, הלב שלי אף פעם לא שוכח, תחדרי עמוק אני מבקש, ואת אפילו רוצה יותר ממני, אהבה זה דבר מטורף עלמתי, מטורף.
אין דבר יותר עלוב מלנצח, בייחוד באהבה, ואין כבוד בלשמור על הכבוד, נקיפות מצפון ושאלות של אמונה הם הסימנים הכי טובים לחיים, ויש דברים שאפילו מים רבים לא יכבו.
אין משהו שיכול לגרום לי להפסיק לרצות אותך, לכאב אני רגיל, להכאיב גם, ולא אכפת לי אם יש לנו סיכוי, ואם אם העולם יחרב מחר, את האמת האומללה שלי אני אוהב.
חייתי ומתתי, כול יום מחדש, מביט בך חושב אותך, או סתם חי.
