כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

גם מי שקרוב לא מבין, ולפעמים את בעצמך לא מבינה.

אבל העולם מסתובב לו, החיים ממשיכים, לפעמים אפילו בלעדייך, ואת יודעת שזמן פתאום יותר יקר מכול כסף.

שוכבת מקופלת במיטה, כמו בכפיות, ומאחרייך תהום שחורה שאת לא רוצה לזכור יותר, חלל שאת צריכה למלא, ויש חוקים ותקוות, ויאוש, וצורך עמוק, ואני מרגיש אותך עד לכאן, חודר לתוכך, גם לנשמה שלך, משחק ברגעים שאת לא נושמת, סופר כל פעימת לב שלך.

אז לפעמים אני חושב על הלילות של פעם בעיר הקודש, כשהקור היה שובר את הפטמות אבל למי היה אכפת, כשלבירה היה טעם של שתן, והחיוך היה כל כך תמים וטהור.

והחבל שלא הכרנו כבר אז באמת.