פעם הייתה לי אלרגיה לפרחות, אולי הציפורניים שלהן היו חדות מדי עבורי, אולי זה שהקול שלהן היה רם וגבוה מדי, אולי זה שהשפה הייתה נמוכה, או שאני צריך פשוט להודות שזה נבע רק כי תמיד היה להן אח או אבא עצבן... או שפשוט פחדתי להיתקל באיזה נעמי כפית.
עם השנים התבגרתי, למדתי שפחות זה יותר, ביחוד כשמדובר בלבוש, אז חלק גדול מהן פשוט טובות בשירות למען הציבור, למדתי להעריך אותן על זה.
למדתי גם לאוהב את זה שפטמות לפעמים מנצחות את החזיה, ושהשכנים מוכנים לספוג צעקות של סתם רק כדי לשמוע גם צעקות של לילה.
גם הבנתי שכרית על הראש זאת אחלה דרך לשכוח איזה ראש מחובר לגוף שמולי כל עוד והוא מריח נכון, זז כמו שאני אוהב, ומרגיש טעים וטרי.
ואז הגיע יום חמישי, סרט חרא של בחורות, אין מה לעשות, לפעמים צריך להתפשר עם האישה... את גודל הצרה הבנתי רק כשראיתי שהקולנוע היה מלא לגמרי בנשים ועוד כמה בודדים שנאלצו להתפשר כמוני.
היו לנו מקומות מעולים, ובפרסומות בהתחלה מיהרתי להביא פופקורן, טורטית ושתיה, כשחזרתי שמתי לב שלידי יושבות שתי פרחות בריאות צבועות משרתות את הציבור ומחייכות, אז חייכתי בחזרה, אבל רק כי זה מנומס.
הסרט התחיל וזה היה כל כך טיפוסי לסרטים שכאלה, כל הנשים צוחקות, והגברים מחזיקים את העפעפיים שלא להירדם, או בולסים פופקורן תוך כדי תכנון איזה פיצוי מגיע לנו על צפייה בסרט שכזה.
פתאום אני מרגיש יד מטיילת על הרגל שלי, נחמד, אפילו קצת צפוי, אחרי הכל זאת זוגתי שתחייה ומותר לה, לא?
רק שהפעם היה בזה משהו מוזר. זה היה בצד הרחוק, לא מהצד הנכון!
עכשיו לך תחליט מה לעשות, פרחה בשיא פריחתה ממשמשת אותי מצד אחד וזאת שאיתי מתגלגלת מצחוק בצד השני מהסרט.
אני גונב מבט, והכלבה והחברה שלה בוחנות מה התגובה שלי.
הקיצר מיד הבנתי שהייתה שם התערבות, שתי הבנות זונות התערבו על מה אני הולך לעשות וכמה מהר אני מעיף לה את היד. הקרובה אלי הלכה על מהר מאוד, הרחוקה סתם אתגרה אותה כי רצתה לראות אם יש לה את האומץ.
היה לי מוזר, שהחפיצו אותי, הפכו אותי למשחק שכזה, והווריד הזה אצלי במצח התעורר, אני לא בטוח שהן העריכו נכון כמה עשן יכול לצאת מסיטואציה שכזאת.
ידעתי שאני חייב לסיים את המצב הזה מהר.
אם היד שלה הייתה נחשפת, זה היה הסוף של הסרט או בעצם גרוע יותר, התחלה של סרטים עבורי, גם ידעתי שאי אפשר לנצל את המצב הזה עד הסוף או בכלל. האמת ששקלתי פשוט להזיז לה את היד, רק שזה הרגיש לי כמו תבוסה...ועוד מיד אחת של בת 20 וקצת ובטח גם קרובת משפחה של אבא של אייל גולן.
מיד הבנתי שיש רק מוצא אחד מכובד אחד מהמצב הזה.
ואני לא אחלוק אותו אתכן הפעם, אני רק אגיד שכשמקבלים לימונים צריך לדעת לעשות לימונדה.
ושעכשיו יש לי את הטלפון של הפרחה הזאת, ואני שואל את עצמי אם אני אצליח לשכנע אותה להביא גם את החברה, אחרי הכל אולי מגיע לי לתקן את הרושם הרע שהיה לי מהפעם היחידה שלי עם 2 נשים, לא?