כשהחושך מאיר לנו את הלילה.

היא הייתה צריכה את העזרה שלי.

ואני כל כך התאפקתי שלא לבדוק כמה רחוק היא תלך עם זה.

לא ממש הלך לי. הטבע תמיד מנצח את ההיגיון.

היא צעירה מדי, ועם המון שאיפות, ויש לה מכסות, ומטרות לכבוש.

ואני הייתי על הדרך שלה, ראיתי את ההתלבטות בעיניים שלה, כשהיא לא יודעת אם זה נכון לעשות או לא.

או שמה זאת הייתה התלבטות אם אני שווה בכלל.

היה לה שיער ארוך כהה, עיניים חומות, כמו של כלב שרוצה שיאמצו אותו.

במקום לקשקש בזנב, ראיתי אותו מחייכת שוב ושוב.

ובמקום ללקק אותי ולקפוץ, היא פשוט נגעה בי כאילו בטעות.

הרחתי איך הגוף שלה משתף פעולה עם הטיפשות הזאת.

אם רק הייתי יודע להגיד לא.

עשיתי את הכל לקשה עבורה, שלא יהיה רגע שהיא תגיד לעצמה שזה בסדר.

זה תמיד נחמד לקחת וניל עד לקצה הדובדבן, עד שכל הגוף שלה מגלה לה שהיא כבר לא גלידה.

כמעט כל מה שעשינו היה חדש לה.

כשהלכתי השארתי שטר של 50 שקל על השידה שלה.

חייכתי כשהיא השאירה לי הודעה כל כך דרמתית בגלל זה.

"אני לא זונה!" היה חלק מזה. "ושתמות" גם כיכב.

לא עונים לזונות ברצינות, אז רק אמרתי לה שתשמור את העודף.

היום היא חזרה אלי והיא רוצה להיפגש שוב.

ואני שואל את עצמי אם קילקלתי אותה או שהצלתי לה שנים של להיות "נורמאלית" מתוסכלת ועצובה.