זה בסדר להיות לבד!
לפחות ככה אני אומר לעצמי כל פעם שאני לא מוצא את הכוח לאהבה.
רק מה, זה חתיכת מאבק בין הצרכים של הגוף, הסערות שגועשות בתוכי כמו מפלצות בלב ים לבין קול ההיגיון שפתאום נשמע חלש ורחוק כל כך.
זה בסדר להיות לבד.
לפחות ככה אני אומר לעצמי כל פעם שאני...
כי אסור להכניס פיל לחנות חרסינה, והלב של האישה הקשוחה ביותר עדין יותר מכנף של פרפר צעיר שמשאיר לך ביד אבקה לבנה.
וגם הלב שלי כבר מפחד, ואת הכנפיים השלתי מזמן כמו במהלך הפוך של הפיכה מפרפר לתולעת.
זה בסדר להיות לבד,
לפחות ככה אני אומר לעצמי.
אחרי מפגש לא מוצלח, או אחרי אחד שכן הצליח אבל הבהיל. או אחד שלא הייתי בו בכלל.
הקו הדק הזה שבו אתה לא בטוח אם אתה רוצה לנשק, אם הנשיקה שלך תזיק או תחבר.
ואתה יכול להיות בחניון ליד רכב, ביער מוכר, בחדר זר או סתם בתוך חלום בצבע השמיים.
זה בסדר להיות לבד
לפחות..
אבל הגוף מתחיל להשמיע קול, איזה מילמול כזה שמבעבע ואומר לך בעדינות ונחישות שאתה תחזור. ועכשיו.
והראש מבקש לעבוד, לחדור לתוכך ולהכיר אותך, אברים אחרים גם עומדים בתור.
זה בסדר להיות לבד?
אני כבר לא בטוח...