קצוות

 

"את הנעל בית שלי", אתה אומר לי,
תוך כדי שיחה, על דה והא.
אני לידך במיטה, משתפת אותך, שיש לי מעצור רציני בכתיבה, שאני צריכה עזרה שלך.
כבר שבועות או אולי חודשים, שאני מנסה להעלות פוסט כאן, משהו, וכלום.
אני מרגישה תקועה.
מרגישה שיש בי סתימה.
ואני מתחננת אליך, שחרר את זה.

ואתה עונה "שריל, זו הגאוה שלך שתקועה כאן"

וכן, כנראה שכן, זו הגאווה שלי, שתוקעת אותי, שוב.

אני צריכה להציג אותנו אוהבים,
זה כל מה שאני מרגישה,
אוהבים, צמודים נקיים וחזקים.
אני צריכה להציג את הצגת המאה של הכלוב.
זו הגאווה הארורה שלי, שוב.

כשאנחנו קמים מהמיטה, אחרי כל החניקות השפלות ושאר מה שאתה עושה בי שם,
אני מכינה לך קפה, ומתיישבת לידך. בשקט,
ואין חדש תחת השמש.
אתה קורא חדשות, מתעדכן במיילים,עבודה, ואז באדומות.
אדומות. אדומות.
אדומות ארורות.

אני מתרגזת מזה, ומתחננת לפניך לראות.
מתחננת שתפסיק, ואז מתחננת, שאולי תמשיך עוד קצת.
ואני נהפכת ברגע לאדומה בעצמי.
צהובה גם, אדומה מכעס, צהובה מקנאה.

וחרמנית מתיסכול.

וזו תקופה ארוכה שהן שורצות אצלו במייל, באדומות. תמיד שרצו, בעצם.
אחת אחרי השניה, אצלו באדומות ... משפריצות, מתחננות, וכמהות, לכוח שלו.
והן חכמות, והן יפות, והן כמעט שפוטות שלו.
ואני לא יכולה את זה, אני כל כך לא יכולה את זה, ואז אני מתחננת לעוד מזה.
וזה צורב לי בבשר.
אני מזוכיסטית אמיתית. מחפשת את הכאב הזה, אני לומדת מי הן. ומי מהן. וכואב. ועוד כואב.
ואני קוראת אותן, והן שוות.
הן מלוכלכות, ואמיתיות.

פעם, זו הייתה אני שם, באדומות.
צצה מידי לילה, נעלמת מידי בוקר ומגיחה, אדומה, ונעלמת, בזריחה.

אני לא יכולה אותן.
ואני לא יכולה בלעדיהן.
ואני לא יכולה, את המזוכסטית שאני.

פעם גם אני ידעתי כמוהן, להתלכלך.



24 שעות ללא שתיה וללא מזון...
אני פולטת שטויות. ואני חוטפת סטירות, ומכות. ואני סתומה.
אני מאבדת את השפיות שלי, לאט לאט.
שבועות שאני מתהלכת סביבך, סהרורית, אבודה, ללא מנוחה
מגיבה אליך בפראות, מגיבה לכל מגע שלך בפראות,
רק נבהלת ובועטת, רק ללא מקום וללא מנוחה, רק משתוללת.

ואתה מגיע לקצה הסבלנות שלך איתי. אני מרגישה.


אולי זה הקיץ.
חם, והכל לח, ואין חמצן באויר,
אולי השמש מבשלת את השאריות האחרונות של המוח, שאין לי.
ואולי זו רק אני, שמאבדת את עצמי כאן מולך.

ושוב המבט שלך מזכיר לי את המקום שלי.
והמגע שלך, מיישר אותי.

אני יכולה לכתוב כאן כל יום, כל שעה, כל חמש שניות על השליטה שלך עלי.
אני יכולה להקיא את עצמי לדעת פה 24/7
הרגעים האלה, זה מעבר לחומר שמציף את המסך.
זה מעבר ל-אני שפוטה שלך.
מעבר ל-רק להיות כנועה.

זה החיים האמיתיים שלי.
זו אני כאן שלך, מזוכסיטית מוטרפת מקנאה.

אני מטורפת עליך אדוני
רק זה.