קצוות

מחר זה בדיוק שנה וארבעה חודשים. 

פרודים.  

 

לו יש אחרת. 

גם לי יש אחר. 

 

תם ונשלם. 

 

The end. 

בקרוב פרופיל זה יעלם וגם הבלוג יחד עימו. 

 

תודה על מה שהיה ותודה על מה שיש🙏

 

 

 

הדיבורים על יצרים מבלבלים אותי.

כשאני מנסה להבין באותו אקט סדיסטי שהוא מפעיל כלפי, מה אני צריכה לעשות ? איך להגיב לזה ?  הרי כלבה כנועה צריכה להיות כנועה לא ? האם לברוח מזה ? להתנגד לזה ?

בפועל התגובות שלי משתנות לפי מצב הרוח שלי ואז הוא  מתאים את המצב רוח שלי לשלו, או לאיזה מצב רוח שבא לו.
לרוב האקטים הבדסמיים ביננו אני מתנגדת. אני בועטת.
צורחת, ובסוף זוחלת ומבקשת עוד, ולא שוכחת את התודה בסוף. תודה כזו שקטה, ורועמת. .
כל סיטואציה בחיים שלנו יחד, הופכת לאקט בדסמי.
מספיק מילה שלי לא במקום, או מבט ציני שלי, והיד שלו עלי, מיישרת אותי. הוא תמיד מזכיר לי מי אני ומה אני בשבילו.

שבוע שעבר, לדוגמא, אני יושבת לידו במכונית ולא מפסיקה לדבר, לפעמים אני מדברת הרבה יותר מידי, אני מספרת לו משהו תוך כדי הדגמה של מרכאות בידיים, וכמובן שנתתי אותו כדוגמא, הוא עצר את הרכב באמצע הכביש, אמר לי "תתחילי לרוץ שריל, ותראי לי בידיים שלך,תוך כדי הריצה שלך,את המרכאות שלך מול הפרצוף שלך, שאני אראה את זה במראה כשאני נוסע, שכולם יראו.....".
אני מסתכלת עליו המומה , מבט של רצח בעיניים, יוצאת בעצבים מהרכב שלו ומתחילה לרוץ עם הידיים ליד הפנים שלי שמסמנות מרכאות, וזה מעייף ומשפיל ופאתטי, כל כך פאתטי .
אנשים ברכבים מולי נועצים בי מבט של ״ הנה המשוגעת השכונתית ״   מבטים מזלזלים ומגחכים. ואף אחד לא מבין מה אני  עושה. אני רצה ורצה מזיעה ומתנשפת עם הפאקניג מרכאות וחם לי, חם בחוץ, הוא נוסע לפני ברכב עם המזגן מחייך אלי ואומר לי לרוץ עוד. ואני רצה...

אני  כבר בקושי נושמת לא מבינה בכלל מה אמרתי שגרם לו לתזז אותי ככה ברחובות העיר הראשיים.
אני מנסה לנתח את הסיטואציה ואין מה לנתח. זה רצונו וזה יעשה.
אין לי לאן לברוח מזה. אני גם לא רוצה לברוח ממה שהוא גורם לי.
אחרי כמה זמן הוא עוצר לי, אני מתיישבת לידו ברכב בקושי נושמת, מזיעה כולי
ומחייכת. מחייכת אליו כאילו זכיתי בלוטו. איזו דפוקה שאני.
מסתכלת עליו במבט מאוהב כאילו רק אתמול נפגשנו.
הוא: " מה את כל כך מבסוטית שריל? , קצת יחס ואת מיד מאושרת"

.
הצורך שלי להיות תמיד תחתיו, להיות שלו. לדעת את זה, להכיל את זה הוא עצום. הוא הכרחי לי בדיוק כמו הנשימה שלי.
אני יכולה לכתוב כאן על מיליון סיטואציות בדסמיות ביננו, וזה לא העניין, העניין הוא הלך הרוח מהיום שאני איתו, אין שעה לסשן בשני או חמישי, יש חיים מלאים בזה.

יש את הצורך שלי בו, ויש אותנו יחד ברגעים הכי וניליים והכי בדסמיים, והכל תמיד מעורבב יחד.

יש מצבים שהוא מכאיב לי פיזית, משפיט אותי, מחנך אותי, מצבים שאני לא יכולה יותר וכל מה שמתחשק לי לעשות זה להחזיר לו. זה לברוח ממנו. לשנוא אותו. ואז בסוף, כשאני אגיד תודה ואבקש עוד, הוא יחייך. והחיוך הזה תמיד גורם לי לרצות לבעוט בהכל. ואז יש את המבט שלו, שהופך אותי מחיית פרא לחיה מאולפת וכנועה, זה מטריף אותי. אני מרגישה לידו מיליון רגשות בו זמנית.

לאחרונה הוא יותר סדיסטי כלפי. יותר מתעלל, מתעלל בי איך שבא לו. עושה פחות חשבון, פיזי ומילולי, לבד או  ליד אנשים. איך שבא לו, מה שבא לו, שאלתי אותו אתמול בארוחת צהריים, לא נמאס לך ממני ? לא התעייפת? מיצית?  והוא עונה בפשטות ״ את דורשת את זה שריל , את כל כך דורשת את זה, אי אפשר שלא , זה אף פעם לא נמאס לי״

ואז הוא  נעמד עם הגב אלי, מוריד את התחתון שלו ליד השולחן ,ומוריד אותי על הברכיים, ומתיישב על הפנים שלי, אני מפשקת ומלקקת לו את החור תחת, טוב טוב, לאט ויסודי. הוא דוחף עמוק עמוק  את החור תחת שלו, אני מתה על הליקוק תחת. אני אוהבת לחדור אליו עם הלשון שלי ולהישאר שם שעות, אני יכולה לגמור מזה.
הוא מסתובב אלי מסתכל בגיחוך על הפרצוף המעוך שלי ואומר לי שאני לא צריכה לנשום, למה לי לנשום.
 
הרגעים האלה הם אף פעם לא מתוכננים, אולי זה מה שעושה את הכל משפיל עוד יותר. שזה פשוט החיים שלנו, שהוא פשוט עושה את זה, איך מתי ואיפה שבא לו.
בתוכי אני שמחה על כך. מסופקת ושמחה.
כשאנחנו במיטה וסוגרים את היום, הולכים לישון, אני שוכבת לידו כשהוא קורא, אני מסתכלת עליו, הוא מרגיש את המבט שלי,  מבט של ״ רחם עלי.. תאהב אותי..  תכאיב לי ״

מבט של "אני מטורפת עליך."
והוא לשניה אחת מסתכל עלי, ואומר, "את עדיין מאוהבת כמו ילדה בת 16, אה? ", .

בשניה הזו אני יודעת שהיצרים שפועלים בתוכי מבינים את מקומם גם אם אני לא מבינה.

 

שבועיים עברו מאז הפגישה הראשונה שלהם, שלנו.
עוד לא מספיקה להכיל ולהבין מה אני מרגישה...והיא שוב מגיעה.
אני שמחה שהיא באה אלינו, אני מחכה לה.
הרגשות שלי מבולבלים, מעורבבים ואני מוצפת.
כואב לי.
מדליק לי.
מחרמן אותי.
וכואב לי.

 

רק לפני חודש העליתי פוסט על האדומות שלו.
על הנמרחות.
הנדבקות...
אילו שרוצות שאיעלם.
כך לפחות אני רואה את זה מנקודת המבט שלי.
ראיה שלי, תחושה שלי.
וקנאה.
אני מקנאה לו בלי הפסקה.
גם כשהוא משוחח בנחמדות וחביבות לשכנה שלנו הזקנה בלי השיניים, האילמת,
אני מקנאה!
אני עומדת בצד, ומקשיבה להם.
שומרת ראש פרטית שלו.
וואי כמה עלובה שאני,
אבל זו האהבה שלי.
ככה אני מביעה אותה.
כולי בו. ורק בו.

 

ודרך אגב הזקנה הזו ממש ממש חביבה, אני אוהבת שהוא שם מנעים לה קצת את זמנה...
ותוך כדי מגניב אלי מבט עם סימן שאלה,
"נו שריל בלי מוח, מקנאה?"
ואני נבוכה רק מהסיטואציה ההזויה ומהרגשות המטורפים שלי.
אבל זו אני.

 

והנה, היא מגיעה,
הכלבה שלו.
האדומה שאיתו.
והיא סביבו והוא סביבה.
ואני בינהם ,בתוכם, מתערבבת.
והם עושים לי מקום ומשחקים איתי, בכל זאת אני כלבה טובה.
האדומה ואני קרובות מאוד מאוד,
שיחות בטלפון, וואטצ אפ,
מפלרטטות אחת עם השניה, מפרגנות.

 

אני נותנת לה הרבה מקום, גם איתו.
בעיקר איתו. מולו.
היא כזאת צעצוע שלו.
פלסטלינה שלו.

 

והיום, היום קרה משהו בינהם, ואני עדיין מעכלת,
לא כזה ביג דיל,
לא כזה משמעותי.
רק לי זה משמעותי, וביג דיל.
הם עברו למיילים האישיים שלהם,
לא רק אדומות, אלא מיילים.
וזה קרוב יותר כך אני מבינה את זה, והיא פה יותר.
והם קרובים.
זה הגיוני שכך אני מרגישה? זה הגיוני שזה כואב לי ?
אני לא מבינה למה קשה לי עם זה?  הרי זה כל כך ברור שהם יעברו למיילים.
ומה אני בכלל מתרגשת מזה.  ממה אני חוששת.

 

ואני בינהם במיילים, היא כותבת לו, הוא עונה לה,
ואני בינהם. המייל שלי חונה לידם.
צופה.
משתתפת חלקית.
ואני חלק מהם.
פתאום, זה לא רק אני הוא.
היום, הפכנו להיות אנחנו.
וזו רק ההתחלה.

 

כואב לי. זה כואב לי.
ואני לא רוצה שזה יפסק.
משהו בכאב הזה שם אותי במקום שלי,
מוריד אותי למטה.
מאפס אותי.
וטוב לי ככה.

 

פרדוקס.

 

היא הגיעה אלינו לפני שבועיים, הגיעה אליו כמו רוח סערה.
כזאת אישה יפה.
סקסית, חזה ענק ופיטמות, איזה פיטמות.
והיא היתה שם איתי, מחייכת, מתקרבת ושפוטה.
כל כך שפוטה.
והיד שלו עליה בצוואר, הוא כמעט מרים אותה ביד אחת, חונק אותה,
הוא בועל אותה ביד שלו, מולי.
והיא מסתכלת עלי, לא מורידה מבט לשניה, אני לידם על ארבע, חרמנית ורטובה.
היא נתנה לי מבט אחד שלם ארוך וחם. עטפה אותי כאילו ידעה.

 

ומשם הגענו לחדר שינה שלנו, שלי ושלו,
וכולנו יחד, צמודים צמודים.
ריח של זיון באויר.
ריח של זיעה ונוזלים.
היא צמודה אלי והוא אליה, היא נוגעת בי והוא בה,
היא יורדת לי, יונקת את כולי ואני גומרת איתה.
לא להאמין, האדומה שלו מגמירה אותי.

 

במיטה שלנו כל זה קרה,
במיטה שלנו אנחנו מכורבלים ומנהלים איזו שהיא שיחה,
במיטה שלנו אנחנו גוף אחד.
הוא מכרבל אותה, היא אותי, ידיים לכל עבר.
וזה לא כואב לי, לא מפחיד אותי.

 

אני ממש מחכה לה במוצאש,
אני מצפה לה,
איזו כלבה אדוני מצא לו.
כזאת חכמה, יפה וכנועה.
וכן אני מקנאה בהם, מקנאה להם.
ואני לא רוצה שזה יגמר.

 

לא רוצה.

 

 

 

אני נכנסת והחום מכה בי, חם שם ממש ובאויר יש ריח מתוק של יחום, אני מרגישה שאני מטפטפת ויש בי מבוכה ולחץ, אפילו פאניקה קלה,
זו הפעם הראשונה שאני מגיעה לבית לא מוכר אל אנשים שמעולם לא ראיתי או הרחתי או הרגשתי והיד שלו ישר נשלחת לגרון שלי,
ואני בכלל חשבתי שקודם נשתה אולי קפה, אולי נקשקש קצת ובמקום זה אני מוצאת את עצמי ערומה כשהאצבעות שלו חופרות בי, הוא סוחט
לי את הפטמות, חולב אותן וזה כואב לעזאזל, זה כל כך כואב ותוך כדי אני מסתכלת עליה, היא על ארבע על הכרית, יש לה קולר על הצוואר
עם שתי טבעות והיא מחייכת אלי ואני מחייכת אליה בחזרה ויש בינינו איזה שהוא חיבור שלא מצריך יותר מידי מילים. רק עיניים וחיוך.
אני חושבת שיותר קל לי עם מה שהוא עושה לי כשהיא נמצאת מולי, קצת למטה ממני אבל אנחנו רואות אחת את השניה. 
היא כל כך יפה. ממש.
קצת אחרי זה אני אחליף אותה על הכרית, היא תשים על עצמה את הזין הזה מפלסטיק שאני אף פעם לא יודעת לבטא את שמו והוא יפסק 
לי את התחת, נראה לי שעם הרגל שלו, אני לא ממש יודעת. 
אני כבר נמצאת בעולם אחר. אני שוקעת שם, יורדת למטה, למטה.


+++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++


מעירים אותי, חבל. 
והפחד פועם בי. אין לי מילת בטחון, אין גבולות יש רק אני והוא והיא.
השוט מכה בי, הוא מכה בי, היא מכה בי. הצלפות על התחת והגב והרגליים ואני מנסה להכיל, באמת כמה שאני מנסה להכיל את שניהם
ויוצאות ממני צרחות ואני מתקפלת וכואב לי וצורב לי אז מדי פעם ניתנת לגוף שלי קצת מנוחה אבל רק לכמה שניות.
"את רוצה עוד ?" לא, אני לא רוצה עוד, כואב לי מידי.
"את רוצה עוד ?" כן, אני מבקשת שתצליף בי עוד.
מה את מטומטמת?
מה את רוצה עוד? כואב לך וצורב לך. דפוקה.
מזל שמתי שהוא השוט עובר לידיים שלה, היא מרחמת עלי ואני צריכה קצת את הרחמים האלו, מן סוג של איזון.
אני מוקירה לה תודה בליבי על המנוחה ואני חושבת לעצמי שאחר כך אם היא רק תיתן לי אני אגמול לה.
ואני כבר לא באמת שם, אני שומעת שהם מדברים מעלי, אני חושבת שהוא מחזיק אותי שלא אפול
ואני מרגישה שמשהו חודר לי לכוס, משהו ארוך והמשהו הזה הולם בי. נכנס ויוצא, נכנס ויוצא, הוא מסתובב שם בכל מיני זויות שגורמות לי להוציא קולות מוזרים של יחום ועונג וגמירה.

הגוף שלי מתכווץ ואני ורועדת ורק רוצה הפסקה, אני מוצפת בתחושות והכל גואה בי אבל היא שוב דוחפת לתוכי את הדילדו ומשחקת בי.
פנימה וחוצה, פנימה והחוצה ואני גומרת שוב. הפעם זה הרבה יותר חזק ויורדות לי דמעות. פעם ראשונה שיורדות לי דמעות מאורגזמה
ואני לא מבינה איך זה ולמה זה ואני מנסה לעצור אותן וזה לא ממש מצליח.
הוא רואה שאני בוכה, אני חושבת שהוא מלטף לי את הראש, אני לא ממש יודעת. אני כבר מזמן לא באמת נמצאת שם ושוב הדיבורים האלו
מעל הראש לי, משהו על ספייס נראה לי, אז ככה זה מרגיש? אני צפה למטה. איך אפשר לצוף למטה? מסתבר שזה אפשרי.


++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++


היא על הגב, הוא לצידה, אני בקצה המיטה, איפה שנגמרות כפות הרגליים שלה.
אני רוצה לרדת לה, אני כל כך רוצה להיות החוויה הנשית הראשונה שלה, אני כל כך רוצה שהיא תאפשר לי לגעת בה.


++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++


אני מלטפת לה את הירכיים, לאט. לאט. לאט. 
אני לא מורידה ממנה את העינים לרגע, היא צריכה להרגע עכשיו, לשחרר, לא לפחד.
יש בינינו קו ישיר וברור ואני רואה אותה.
אני עולה לאט אל הכוס שלה מלטפת אותו, פותחת את השפתיים ומסתכלת עליה עמוק לתוך העיניים.
תשחררי, אשה יפה, תשחררי.
אני מרגישה שהיא מוכנה, אז הלשון שלי מתחילה למצוץ לה את הדגדגן ואני נכנסת ויוצאת והנשימות שלה רגועות, והיא רגועה וטוב לה וטוב לי.
הלשון על הדגדגן והאצבע שלי נכנסת פנימה, מאוננת אותה על האצבע, משפשפת את הדגדגן ואני כבר לא רואה את העיניים שלה אני רק שומעת
את העונג, מרגישה את ההתכווצויות את הגמירה שלה עלי.
מניחה את הראש שלי קצת מתחת לשדיים הלבנים שלה ומלטפת אותה, גמירה של אשה היא דבר כל כך מופלא.
היא כל כך נפלאה.


++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++


אנחנו שוכבים שלושתינו במיטה, אני על הצד, פונה אליה. היד שלי משחקת לה בשד, הוא צמוד אלי מאחור והיד שלו משחקת לי בשד.
הרגלים של כולנו כרוכות, ואנחנו מן גוף אחד שלם.
אנחנו מקשקשים שם מלא זמן נראה לי ויש נינוחות באויר וריח של נוזלים, הנוזלים שלה מרוחים על האצבעות שלי, ועל שלו יש את שלי 
והטעם שלי נמצא לה בפה. נוזלים של תשוקה.

זה מרגיש כל כך טבעי להיות שם בין שניהם.
הם מקבלים אותי אליהם ולתוכם ואני, אני אסירת תודה.

 

 

"את הנעל בית שלי", אתה אומר לי,
תוך כדי שיחה, על דה והא.
אני לידך במיטה, משתפת אותך, שיש לי מעצור רציני בכתיבה, שאני צריכה עזרה שלך.
כבר שבועות או אולי חודשים, שאני מנסה להעלות פוסט כאן, משהו, וכלום.
אני מרגישה תקועה.
מרגישה שיש בי סתימה.
ואני מתחננת אליך, שחרר את זה.

ואתה עונה "שריל, זו הגאוה שלך שתקועה כאן"

וכן, כנראה שכן, זו הגאווה שלי, שתוקעת אותי, שוב.

אני צריכה להציג אותנו אוהבים,
זה כל מה שאני מרגישה,
אוהבים, צמודים נקיים וחזקים.
אני צריכה להציג את הצגת המאה של הכלוב.
זו הגאווה הארורה שלי, שוב.

כשאנחנו קמים מהמיטה, אחרי כל החניקות השפלות ושאר מה שאתה עושה בי שם,
אני מכינה לך קפה, ומתיישבת לידך. בשקט,
ואין חדש תחת השמש.
אתה קורא חדשות, מתעדכן במיילים,עבודה, ואז באדומות.
אדומות. אדומות.
אדומות ארורות.

אני מתרגזת מזה, ומתחננת לפניך לראות.
מתחננת שתפסיק, ואז מתחננת, שאולי תמשיך עוד קצת.
ואני נהפכת ברגע לאדומה בעצמי.
צהובה גם, אדומה מכעס, צהובה מקנאה.

וחרמנית מתיסכול.

וזו תקופה ארוכה שהן שורצות אצלו במייל, באדומות. תמיד שרצו, בעצם.
אחת אחרי השניה, אצלו באדומות ... משפריצות, מתחננות, וכמהות, לכוח שלו.
והן חכמות, והן יפות, והן כמעט שפוטות שלו.
ואני לא יכולה את זה, אני כל כך לא יכולה את זה, ואז אני מתחננת לעוד מזה.
וזה צורב לי בבשר.
אני מזוכיסטית אמיתית. מחפשת את הכאב הזה, אני לומדת מי הן. ומי מהן. וכואב. ועוד כואב.
ואני קוראת אותן, והן שוות.
הן מלוכלכות, ואמיתיות.

פעם, זו הייתה אני שם, באדומות.
צצה מידי לילה, נעלמת מידי בוקר ומגיחה, אדומה, ונעלמת, בזריחה.

אני לא יכולה אותן.
ואני לא יכולה בלעדיהן.
ואני לא יכולה, את המזוכסטית שאני.

פעם גם אני ידעתי כמוהן, להתלכלך.



24 שעות ללא שתיה וללא מזון...
אני פולטת שטויות. ואני חוטפת סטירות, ומכות. ואני סתומה.
אני מאבדת את השפיות שלי, לאט לאט.
שבועות שאני מתהלכת סביבך, סהרורית, אבודה, ללא מנוחה
מגיבה אליך בפראות, מגיבה לכל מגע שלך בפראות,
רק נבהלת ובועטת, רק ללא מקום וללא מנוחה, רק משתוללת.

ואתה מגיע לקצה הסבלנות שלך איתי. אני מרגישה.


אולי זה הקיץ.
חם, והכל לח, ואין חמצן באויר,
אולי השמש מבשלת את השאריות האחרונות של המוח, שאין לי.
ואולי זו רק אני, שמאבדת את עצמי כאן מולך.

ושוב המבט שלך מזכיר לי את המקום שלי.
והמגע שלך, מיישר אותי.

אני יכולה לכתוב כאן כל יום, כל שעה, כל חמש שניות על השליטה שלך עלי.
אני יכולה להקיא את עצמי לדעת פה 24/7
הרגעים האלה, זה מעבר לחומר שמציף את המסך.
זה מעבר ל-אני שפוטה שלך.
מעבר ל-רק להיות כנועה.

זה החיים האמיתיים שלי.
זו אני כאן שלך, מזוכסיטית מוטרפת מקנאה.

אני מטורפת עליך אדוני
רק זה.

הוא אומר לי לתקן את הפרופיל שלי.

"תורידי את המילה פרא" אני מסתכלת על הפרופיל שלי, כמעט ארבע שנים מופיעה המילה פרא.

אני שואלת את עצמי, אני כבר לא פרא? אין לי תשובה ברורה. אני מתקשרת אליו ושואלת ממתי אני כבר לא פרא? הוא עונה לי בחצי חיוך חצי חוסר סובלנות " מתי היית?"

נותן דוגמא על כלבה קשורה למלונה שלה, שנובחת ועושה המון רעש. רצה רצה ורצה עד שהחבל שהיא קשורה בו נגמר, והיא לשניה עומדת באויר ומתרסקת בריצפה. מושפלת ומובסת.

 הוא אומר לי, "זאת את. את הכלבה הזו."  עשית המון רעש בהתחלה. כמה חודשים שרצת רצת עד שהגעת לסוף החבל שנתתי לך ואז נגמר לך האויר והתרסקת.

"מעולם לא היית פרא. לא באמת"

עכשיו אם כבר את בכלוב תיכנסי לפרופיל ותתקני אותו. תורידי את המילה פרא, כלבה"  

כמעט ארבע שנים שאני שלו, כמעט ארבע שנים שאני אוהבת אותו.

זה מרגיש כאילו רק אתמול היינו בחדר ההוא, כשנפגשנו לראשונה. אני על ארבע תחת מורם ומחכה לו... כמעט ארבע שנים יחד ואני עדיין מפחדת ממנו. מהכוח שלו עלי.

אתמול בלילה הצעתי לך לראות סרט. אני בחרתי את הסרט.
הסכמת בחיוך "בואי, ננסה"
לוחצת PLAY הסרט התחיל.
חשבתי בשקט, איזה סרט משעמם, רטרו משהו.
סרט מתקופה אחרת.

עיירה שקטה ומשעממת
כלום לא קורה.
הכבישים ריקים, אין כמעט עצים. וחם.
עיירה קטנה חשוכת אל.
מה כבר אפשר לצפות מהתחלה של סרט כזה?
אפילו הדמויות שם עתיקות ומרדימות.
אני מתחילה להירדם.
אתה לידי מרגיש כמוני אך לא אומר מילה.
ואז זה קרה.
השריף של העיירה בחור משעמם ולא צבעוני בכלל, מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הזונה של העיירה.
אקט ראשון :
הוא זורק אותה מהעיר. היא צורחת עליו ומקללת.
לבסוף היא מכה בו בטירוף של זעם.
הוא מרים אותה וזורק על המיטה ...החגורה שלו באוויר, התחת היפהפה החטוב שלה נחשף...צרחות.
אני אעצור כאן.
אני לא רוצה להרוס את הסרט למי שירצה לצפות בו.
שנינו הסתכלנו אחד על השנייה בחיוך.
"אין ספק שאת יודעת לבחור סרטים"
שכחתי לציין שזו פעם ראשונה שאני בוחרת את הסרט שנצפה. תמיד-אתה קובע.
המסך מקרין את הקטעים החזקים, המשעממים, המרתקים, הסדיסטיים.
והגיע הקטע ששנינו הסטנו מבט -זה היה קשה מידי לצפייה.קשה מידי לעיכול.

"היא עומדת נשענת על הקיר, הוא מולה.
כולה שקטה כנועה ומאוהבת.
היא מתקרבת אליו- לא מתנגדת.
היא ממלמלת את הלמה?! בשקט .
והוא מכה ומכה ומכה.
הוא קר ומאופק , משפיל ומשמיד.
שם על הקיר היא אהבה אותו- היא הייתה שלו. עד המוות.



אני מתקשה בקטע הזה לנשום.
מה ראיתי כאן מולי? למה? זה להיות כנועה?
האם הכניעה שלי אותו דבר? מאותו מקום? או שאני הייתי נלחמת? אני כועסת עליה. על נשים כמוה.

עוצרת את הסרט , קשה לי לצפות.

אתה מסתכל עלי ואומר " היית שם, איתי, ולא פעם אחת"
ואני חושבת לעצמי באמת? מתי?
אתה מזכיר לי באחיזת הגרון שלי חזק חזק כמו נחש פיתון מהדק...וחונק... אני מרגישה את הדעיכה, העירפול החולשה...את הניתוק שתיכף בא.
לסיים את זה? אתה שואל ללא מילים.
אני מבינה עכשיו, אתה זה שמחליט. הנשימות שלי הן שלך. אני נושמת כי אתה מאפשר את זה.
העיניים מסתכלות עליך שקטות ולא מבוהלות, מבינות שזה יכול להיות הסוף.
לא נלחמת תחת הלחץ של הידיים שלך שמחליטות. אני כמוה???
אפשר באמת להיות כמוה??? מהו הגבול??? עד המוות???

כשהיא עמדה שם כנועה ואבודה, לא נלחמת, רק סופגת. כאב לי עליה. על נשים כמוה. עלי.
קינאתי בה. בטוטאליות שלה. בכניעה המוחלטת שלה . עד המוות. מחשבה מעוותת ומצמררת.


שם הסרט, "הרוצח שבתוכי", חזק ומומלץ, לפוסט קראתי הרוצח שבתוכה.
כי הוא רוצח, והוא בתוכה, גם בסוף שלה. בנשימות האחרונות שלה.

אני הולכת להכין קפה. להכנס למוד. ולא למוד רומנטי. התחלתי לכתוב לך ומחקתי הכל. כתבתי דף וחצי ואני לא שלמה עם מה שכתבתי. הכל מרוח באהבה. הכל מרוח ברומנטיקה. זה לא אנחנו. לא היום. ממש לא.

הפסקה להכנת קפה.אדוני
מס 2 יורדת למטבח להכין קפה. אני רוצה להכין לך קפה כל יום כל היום. זה מעבר לרצון אני זקוקה לזה כמו אל אוויר לנשימה. שוב רומנטיקה זולה:)

אני כאן.

מוסיקה ברקע ואני במוד רומנטי מעצבן.
אני רוצה לגרום לך שתהיה גאה בי. שאני אעשה בדיוק מה שאתה רוצה ולא מה שאני חושבת שאתה רוצה.
אין לי מחשבות בלעדיך.
פתאום אני מבינה את המשמעות של להיות מס 2 שלך.
זה הזרים בי דרייב חזק להפוך למס 1 ולא משנה מה אצטרך לעשות.
אני יודעת בתוכי שרק אתה מחליט איזה מספר אני בשבילך. ואתה רוצה שאני אהיה מספר 2,
מספר שתיים עבורך.
עמוק בתוכי גם אני רוצה. אני מודה. גם אני רוצה להיות רק מספר 2.

יש לי קול שמהדהד בתוכי כשאני אומרת כותבת או חושבת עלי כמספר 2.
קול ברור חד ,שאומר שיש לזה מחיר. מלווה עם המון כאב. להיות מספר 2 זה להודות שאני מאזוכיסטית לגמרי. זה להבין שאני כמעט שם אבל לא בדיוק, זה להגיע לקו סיום ולא לקרוע את הסרט האדום, זה להיות ולא להיות, זה כואב לי כל כך. אני חווה את מספר 2 כל חיי. זה חוזר אלי שוב הסיפורים של אז. זה גורם לי לבכות ואני צריכה להיות בכאב הזה.
הנה אני מס 2 שלך, אדוני.
זה חונק אותי זה גומר אותי ואני לא רוצה אחרת.
אתה כל כך יודע מה אני. אתה יודע מי אני, תודה אדוני.

24 שעות יחד. 24 שעות של נטו בדסמ חזק וחודר.
עכשיו אני מבינה שאני לא צריכה מכות או כוח בשביל לכאוב.
המילים שלך הן כמו שוט שחותכות אותי ומשאירות סימן.
המילים שלך משאירות בי סימן ניצחי. סימן שלא חולף לו אחרי כמה שבועות.
סאדיזם טהור.
הכוח שלך עלי הימם אותי.
בלחישות קלות. בנשיכות קטנות ונקודתיות. נכנעתי
אני רטובה ,נוזלת לגמרי ממך. מתחננת לעוד.

תודה אדוני.

אני עובדת חזק בכתיבה כאן שלא אהיה רומנטית ושלא אייפה את הבדסמ ביננו.
זה לא קל בכלל.

"לכי תמצאי את מספר 1"

שלחת אותי לכלוב, הוא עמוס נשלטות, כלבות, מאזוכיסטיות שפוטות כמוני.
אני מתחננת לאלף מכות חגורה, אלף מכות מהצינור הירוק, אלף השתנות, אני מוכנה להכל.הכל.
רק לא להיות מתחתיה, רק לא להיות שפחה שלה.
אני מוכנה להכל רק לא שתהיה מספר אחת.רק לא לצפות בכם יחד, נוגעים אחד בשני, מתנשקים. זה כאב עמוק עמוק בפנים בתוכי שאין לו הסבר במילים. מעדיפה הכל רק לא אותה.
אני לא מסוגלת לחשוב על מספר אחת, בקונטציה שלך. היא קיימת נושמת כאן ביננו. אני מעכלת את זה עכשיו.

אני צריכה למצוא אותה. חייבת.
בשבילך, בשבילה, עבורך.
ועבורי ,בלי מספר אחת לא אוכל להיות מספר שתיים, אני ללא מספר בלעדיה.
אני רוצה לרצות אותה כדי שתסתכל עלי ותהיה גאה בי. שמח בי.
שיש לך אותי. את מספר 2.
אני אתן לך יותר ממספר אחת. הרבה הרבה יותר וזה כואב.
אתה יודע את זה יותר ממני.הרבה לפני שהפנמתי איזה מספר אני.

אני קולטת שזה תמיד היה כאן , זה אמיתי. אני מתחננת למות. למות מקנאה.
אני רוצה לשרת אותה מולך, לשרת אותך מולה שהיא תקנא בי. תרצה בי.
היא תחייך, אני אגרום לה לחייך.
אני אסתכל לה בעיניים מלמטה, אסתכל על שניכם, אמחוק יבבה קטנה שיוצאת בלי שליטה.
אני אוהבת אותה. את מספר אחת. שונאת אותה.

אני אלקק אותה אחרי שתעשה איתה אהבה ואני אסתכל על שניכם שם במיטה שלנו אוהבים וצמודים.
ודמעות ירדו, דמעות של קבלה , דמעות של קנאה. מאזוכיסטית.
אתה תקום ממנה ותבוא אלי, אני הכלבה שליד המיטה מחכה לליטוף. למגע.
אני אלקק את הזין שלך, ואסתכל לך בעיניים בשתיקה.
את כל המיצים אבלע בכאב עצום.
מספר 1 תבוא אלי ותלטף את שיערי את פניי הכואבות , תחייך אלי,
תפשק את רגליה כשהיא יושבת מולי על המיטה שלנו.
אני מסתכלת בחור הפעור שלה. בחור שזיינת, מסתכלת כמה היא רטובה. מחפשת את שאריות הגמירה שלך בתוכה.
היא מהנהנת אלי בשקט עושה לי סימן עם האצבע מזמינה אותי להתקרב לחור, להתקרב לאיפה שאתה נמצא בתוכה, למה ששלך ושלה אבל לא שלי, להתקרב לאיפה שאתה היית לפני רגע.
אני משתוללת.

ריב.

ביום חמישי האחרון ממש רבנו.

הגוף שלי רועד ומפרכס מהעוצמות של הריב.

אני מקנאה לך.

מקנאה בזבוב שיושב עליך ומציק.

מקנאה בכוס קפה שאתה שותה שש שבע פעמים ביום...הלוואי והייתי כוס קפה.

היית שותה אותי כל היום.

בבוקר כשאתה קם...

בבוקר כשאתה עובד...

בצהריים אחרי ארוחה חמה שהכנתי לך.

לפני השלאף.

אחרי השלאף...

ושוב עבודה...קפה קפה קפה.

הלוואי והייתי קפה שלך.



אני מקנאה בשכנים שלך...שגרים לידך.

קרובים אליך פיזית.

אני מקנאה בסיגריית דמה שלך שאתה לועס כל היום.

אחחח הייתי רוצה להיות הסיגריה שלך.



קשה לי אחרי ריב איתך.

אני מרגישה שאני נעצבת מאוד.

כואבת.

כאב חודר ומציק.

אני ממש סובלת כשאנחנו רבים.



וככה אני בדרך אליך. מותשת. כואבת ועצובה.



אני נכנסת לדירה שלך.

אתה בחדר עבודה.

מחכה לי.

ואני לא מוציאה מילה מפי.

אפילו לא את השלום הרגיל שלנו...

המחבק.

העוטף....

השלום הזה שגורם לי להסמיק כשאני רואה אותך אחרי כמה ימים שלא ראיתי.

השלום הזה שמצמיד אותי אליך. שאוהב.



ואין שלום.

אני נכנסת לחדר. למיטה. מותשת.

ואתה נכנס לחדר מסתכל עלי...ואני רואה שאתה מותש.

עייף ממני.

הרגשתי איך הלב שלי מדמם שם.

שנאתי לראות אותך עייף.

כעסתי על עצמי ששוב אני מביאה את שנינו למקום הקודר הזה.



נחה עוד חצי שעה. ויושבת לידך מול המחשב.

מחכה לתנועה ממך.

כלום.



ואני יודעת אני הכי יודעת שזה מגיע לי היחס הזה.

שאני הורסת הכל. שוב ושוב ושוב.



ואני מניחה את הראש על הכתף שלך. ומנשקת נשיקות איטיות.

ונוגעת ומביאה את השלום אלינו.

מסמיקה ומובכת מהילדותיות שיוצאת ממני שם.

מהלב שחזר לפעום.



ואני מתחילה להמיס אותך לאט לאט.

אני כל כך אוהבת אותך ברגע הזה.

העוצמות של האהבה שלי מגיעות לשיא.

ואתה מתרכך.



ואז אתה תופס לי בשיער מרים אותי ולוקח אותי ככה לחדר השינה.

זורק אותי על המיטה ודורש שאהיה על הבטן.

אני מתחילה לקלוט שאני הולכת לחטוף על כל הדרמה המיותרת שהכנתי לנו היום.

ואני מסתובבת ומחכה.

אתה מוציא את החגורה החומה המשומשת...זאת שידעה להכאיב לי לא פעם.

השאירה בי סימנים שקיימים עד היום.

ואני לא היסטרית.

אני ממש רוצה את הכאב הזה.

הוא עדיף על הכאב הריגשי.

הכאב הזה גורם לי לעוף...לרחף...ולהיות למטה. במקום שלי.

אני רוצה את הכאב חזק ומוחק. אני רוצה לבכות.

בבקשה תעשה שאבכה סוף סוף.



אתה לא מתמהמה שם אתה מנחית מכה חזקה וחותכת. הרגשתי איך החגורה משתלבת עם הגוף שלי הופכת לאחד.

התגובה שלי היא צחוק בלתי נשלט.

ואני יודעת שאני אחטוף על זה.

תמיד כשכואב לי ממש אני מתחילה לצחוק. שריטה מהילדות.

כשהייתי ילדה בת 9 אמא שלי היתה מחנכת אותנו דיי נוקשה.

מכות היו המילים שלה. דרך התבטאות רגילה ונורמאלית.

חמישי אחד כשהיא ניקתה את הבית ...מוסיקה הודית ברקע סאנגם..בולה סאנגם.

עד היום אני מכירה את המילים בעל פה. ולא שמעתי את הקלטת הזו 20 שנה.

אני תמיד אזכור את ריח הניקיון והמוסיקת רקע.

אחי ואני יושבים במרפסת מחכים שתסיים לנקות. זה לוקח לה בערך 10 שעות.

ואומר שאת כל היום אנחנו מעבירים במרפסת. אוכלים ...נחים ומשחקים.

ככה זה בימי חמישי.

באחד הפעמים הייתי צריכה פיפי.

ביקשתי ממנה ללכת לשירותים.

והיא צעקה באויר "לא עכשיו"

והתחננתי "אמא בבקשה פיפי"

והיא לא עונה.

אחרי שעה היא נכנסת למרפסת אומרת לי בואי תעשי פיפי. אני אומרת לה עבר לי.

והיא מתעצבנת שאולי שיקרתי. ואמרתי "אמא באמת עבר לי" כך לפחות הרגשתי באותו רגע.

והיא מתקרבת כועסת כולה...מבט קשה ומטיחה בפני שאני משחקת איתה.

והיא תפסה לי את היד והתחילה לצבוט.

והשתן תוך שניה יצא ממני החוצה.

התמלאתי שתן.

אחי שישב לידי הרגיש את השתן סביבו. והתחיל לצחוק. ממבוכה.

וגם אני.

צחקנו עוד ועוד. והיא מלמעלה נטרפת."אתם צוחקים עלי? " וממשיכה לצבוט אותי חזק...המקום מכחיל וכואב נורא ואני לא מצליחה להגיד לה לעצור.

הדבר היחיד שמשתחרר ממני זה צחוק בלתי נשלט שסוחף את אחי והופך את המצב לגרוע יותר ,אני מכינה את עצמי לכאב גדול יותר. והוא הגיע.

זה הצחוק הכי כואב שחוויתי. זה הבכי שלי.



כשכואב לי .ממש כואב. אני צוחקת את הצחוק הבלתי נשלט. צחוק שגורם לי להיחנק. צחוק שמביא איתו עוד מכות עוד כאב.

עד היום זה ככה.



בחגורה היה משהו מוכר. כאב מוכר. התגובה שלי לכאב של החגורה ולכוח שלך שם עלי...מביא את הצחוק הבלתי נשלט.

ואתה מוחק לי אותו. ככה בשניה.

זה יותר מאתגר אותך. מעמיד לך.

אתה לוקח כיסוי ראש ומכסה את הפנים שלי. אני לבד שם.

זה כבר לא מצחיק. מפחדת ממקומות סגורים וחשוכים.

אני מרגישה את הכאב אחרת. את עצמי אחרת. אני לבד שם.

התחושה שאתה לידי מרגיעה קצת.

אני מתכופפת ,מרימה את התחת לחטוף. אני רוצה עוד. אני כל כך רוצה עוד. תקרע אותי אני מתחננת כך בשקט.

תעשה שאני לא אדע מי אני.

אני רוצה לבכות.



אני מרגישה איך השקט חודר אלי. עוטף אותי ומרגיע. אני חווה את הריחוף...את הלמטה.

כמה מקום יש שם. כמה טוב. טוב לי.כואב לי ועצוב. אני לא מצליחה לבכות. הדמעות פשוט לא זורמות החוצה.

אני יודעת שגם זה יקרה. אני שלמה ורגועה. תודה אדוני. תודה }{







אני יכולה לכתוב כאן שעות על המקום הזה.

על השליטה שלך עלי.

על הכוח הפיזי המנטלי והריגשי שלך עלי. אני לא קיימת בלעדיך.

מתחת לכיסוי ראש אני למטה אני חווה את השקט. את האהבה. אותנו.

אתה נותן לי להשאר ככה. כמה דקות של שקט.

ואתה נצמד אלי. מחבק, עוטף ושותק.

כל כך אוהב.

בן גאי


"תביאי איתך בן גאי כשאת באה". משפט מלפני שנה.

ואני לעצמי חושבת מה זה בכלל? 😄

היום אני יודעת מה זה בן גאי... משחה נגד כאבים ארומתיים... :)))
(עדיין אין לי מושג כמה קטלני זה במקומות מסויימים.)

"עוד פעם את נוגעת בחור שלך ,ואני מורח לך בן גאי. תנסי אותי. "
חשבתי לעצמי, לא כזה ביג דיל, שימרח לי משחה.. מה כבר יכול להיות.

נגעתי בחור. אוננתי ללא רשות. רציתי לגמור.
גמרתי.

הוא:
"לכי לחדר תניחי על המיטה חבלים ופלאנלית ,תגידי לי כשזה מוכן "

זה מוכן.
"תשכבי על המיטה... ראש בחוץ תפשקי רגליים. אל תזוזי"
אני נשכבת עירומה, לא מבינה בכלל מה מחכה לי.
מפשקת רגליים אני כבר מאומנת היטב. ולא זזה.

הסטירה הראשונה שנחתה לי על הפנים השאירה צריבה כזו שלא אשכח בחיים.
בסטירה השניה הדמעות מתחילות להתעורר ואני נלחמת בהן... רק אל תבכי.
אני עדיין לא מוכנה לבכות מולו.
לא ככה כשאני חסרת אונים קשורה וחרדה.
הוא רואה הכל.
האדון שלי קורא אותי בשניה.
הוא עוצמתי במבט. במילה. בתנועה.
אני שבויה לכוח הזה שנובע ממנו. הוא פשוט כזה.

סטירה שלישית והדמעות זוחלות לי על הפנים.. אני ממש נלחמת שלא יראה, מסובבת את הראש ומורידה עיניים רחוק ממנו. מושפלת.
הוא קושר אותי למיטה...פעורה, ומצלם.

בא לי לבכות. אני רוצה לבכות. אני קשורה. לא יכולה לזוז. אני נכנסת לחרדה. להסטריה שלי.

"אני הולך למרוח לך בן גאי בחור"
"זה ישרוף"
"אל תזוזי"
אני מתחילה להלחץ... ישרוף לי?
למה שישרוף... לא רוצה.
אני מתחילה להלחם ולזוז, להתנגד למה שהוא רוצה.

הוא בקול שקט בלי מאמץ "תירגעי ואל תזוזי את לא רוצה לזוז ,תאמיני לי"
אני מאמינה לו.

אני מתחילה לדבר עם עצמי... תירגעי זה רק משחה... קצת ישרוף, לא כזה נורא.
עברת דברים יותר גרועים... מה כבר יכול להיות? מה?
במצב הזה בתנוחה הזו ביני לביני אני נרגעת.
הוא מכין מגבת רטובה , מוציא את המשחה ומתקרב.

הוא נעמד מעלי הזין שלו מעל הראש לי, נוגע לי בשיער.
היד שלו לכיוון החור שלי עם קצת משחה על האצבעות... הוא פותח את השפתיים התחתונות ומורח בכל צד קצת... קצת משחה.
אני מרגישה את הקור של המשחה וזה לא כזה נורא.
ואז זה בא. אז זה בא בענק. שריפה כזאת גדולה לא חויתי בחיי. צריבה על העור. אני משתוללת.
צורחת.
אני רוצה למות.

לא עומדת בזה. אי אפשר לתאר את התחושה ,התיסכול והכעס שהרגשתי.
שנאתי אותך כל כך. איבדתי שליטה.
שריפה איומה נוראית וחזקה, אני זזה בפראות נלחמת...
כמעט קורעת את החבלים... (כמובן שאין בי את הכוח לזה.)
אני מתחילה שוב לצרוח... אני בחרדה איומה.
אני לא רואה כלום, לא שומעת כלום... השתוללות גדולה מאוד .

הוא מעלי. לא מבוהל. לא נחרד. מאוד בשליטה... זה מרגיע.
"אל תזוזי אל תשתוללי..."
לפני כן הוא הכין מגבת רטובה, לא כל כך הבנתי למה...
המגבת הרטובה עכשיו נמצאת על החור השורף שלי... מרגיעה... הוא דאג לזה.
איזה אדון יש לי... אני מבולבלת ממך.

אני מתחילה להרגע ולא לזוז יותר מידי. השריפה פשוט בלתי אפשרית...
בבקשה תשחרר אותי.
תן לי ללכת למקלחת.
תן לי לקרר את המקום אני לא מסוגלת לזה.
בבקשה תעזור לי.
הוא מסתכל עלי ורואה אותי. ממש רואה אותי.
פותח את הקשרים ואומר "לכי. תקררי את המקום... אני בא"

אני רצה למקלחת כאילו דחפו לי פלפל צ'ילי חריף חריף לתחת.
פותחת את המים הקרים, רק הקרים... ומכוונת על החור השורף שלי.
זה הרגיש כמו סיר רותח ששפכו עליו מים קרים...אותו קול ואותה תחושה.
אני נרגעת.
ממש נרגעת.

המומה.

אתה מעלי מסתכל.
נמצא שם.
לא זז.
טוב לי שאתה לידי.
מרגיש אותי.
אני סוגרת את המים. הלהט של החור כמעט נעלם.
אני לא זזה.
אני מעורפלת וכבדה.
אני נותנת לעצמי להרגע.
לא רק החור שלי חטף עכשיו.

לעזאזל מה יש לי? למה טוב לי עכשיו? איך זה יכול להיות שטוב לי, אחרי קטע כזה? למה אני כזאת?
שאלות רבות מתרוצצות לי בראש...
אני קמה ולוקחת את המגבת הרטובה שהכנת מראש, מצמידה לחור שלי...כועסת ואבודה.

אתה מתקרב אלי, מחבק.
מכיל את הכאב שלי.
ואוהב.
ממש אוהב.
חויה כל כך קשה בעיניי, ואתה הופך אותה למשהו שמקשר ביננו. שמחבר.
זה מחבר. לגמרי מחבר אותי אליך, אני נשענת עליך מצמידה את השפתיים לצוואר. ונושמת עמוק. טוב לי שם בצוואר שלך.
טוב לי הקירבה.

אתה מתקרב לנשק אותי ואני מסתכלת עליך בלי מילה.
"את כועסת?"
אני לא עונה. בטח שכועסת לעזאזל, שרפת לי החור.
"למדת לא לגעת בחור שלך בלי אישור?"
"את מבינה כמה שאני רציני פה ,נכון?"
"אם אני אומר לך לא לגעת בחור שלך...את תלמדי לא לגעת בחור שלך,
את תלמדי לעשות בדיוק מה שאני רוצה".
אני בהחלט לומדת.

"את יודעת כמה הבן גאי שורף על הפה?" חיוך ציני משתחרר ממך.
אני ישר מניחה את השפתיים שלי על שלך... מתחננת שלא תחשוב על זה.
אנחנו מתנשקים וזה חזק. חזק לי מאוד.

אני לא יכולה בלי הכוח הזה עלי.
לא יכולה לחשוב על להיות אחרת.
אני כלכך בקטע. זה ברור לי יותר ויותר.
אני עמוק עמוק בפנים.

חתיכת שיעור למדתי היום.
עלי, על הבן גאי, עלינו ועל החור השורף שלי.

אני הכי מאושרת בעולם}{

זה הכל אתה אדוני. תודה.