הדיבורים על יצרים מבלבלים אותי.
כשאני מנסה להבין באותו אקט סדיסטי שהוא מפעיל כלפי, מה אני צריכה לעשות ? איך להגיב לזה ? הרי כלבה כנועה צריכה להיות כנועה לא ? האם לברוח מזה ? להתנגד לזה ?
בפועל התגובות שלי משתנות לפי מצב הרוח שלי ואז הוא מתאים את המצב רוח שלי לשלו, או לאיזה מצב רוח שבא לו.
לרוב האקטים הבדסמיים ביננו אני מתנגדת. אני בועטת.
צורחת, ובסוף זוחלת ומבקשת עוד, ולא שוכחת את התודה בסוף. תודה כזו שקטה, ורועמת. .
כל סיטואציה בחיים שלנו יחד, הופכת לאקט בדסמי.
מספיק מילה שלי לא במקום, או מבט ציני שלי, והיד שלו עלי, מיישרת אותי. הוא תמיד מזכיר לי מי אני ומה אני בשבילו.
שבוע שעבר, לדוגמא, אני יושבת לידו במכונית ולא מפסיקה לדבר, לפעמים אני מדברת הרבה יותר מידי, אני מספרת לו משהו תוך כדי הדגמה של מרכאות בידיים, וכמובן שנתתי אותו כדוגמא, הוא עצר את הרכב באמצע הכביש, אמר לי "תתחילי לרוץ שריל, ותראי לי בידיים שלך,תוך כדי הריצה שלך,את המרכאות שלך מול הפרצוף שלך, שאני אראה את זה במראה כשאני נוסע, שכולם יראו.....".
אני מסתכלת עליו המומה , מבט של רצח בעיניים, יוצאת בעצבים מהרכב שלו ומתחילה לרוץ עם הידיים ליד הפנים שלי שמסמנות מרכאות, וזה מעייף ומשפיל ופאתטי, כל כך פאתטי .
אנשים ברכבים מולי נועצים בי מבט של ״ הנה המשוגעת השכונתית ״ מבטים מזלזלים ומגחכים. ואף אחד לא מבין מה אני עושה. אני רצה ורצה מזיעה ומתנשפת עם הפאקניג מרכאות וחם לי, חם בחוץ, הוא נוסע לפני ברכב עם המזגן מחייך אלי ואומר לי לרוץ עוד. ואני רצה...
אני כבר בקושי נושמת לא מבינה בכלל מה אמרתי שגרם לו לתזז אותי ככה ברחובות העיר הראשיים.
אני מנסה לנתח את הסיטואציה ואין מה לנתח. זה רצונו וזה יעשה.
אין לי לאן לברוח מזה. אני גם לא רוצה לברוח ממה שהוא גורם לי.
אחרי כמה זמן הוא עוצר לי, אני מתיישבת לידו ברכב בקושי נושמת, מזיעה כולי
ומחייכת. מחייכת אליו כאילו זכיתי בלוטו. איזו דפוקה שאני.
מסתכלת עליו במבט מאוהב כאילו רק אתמול נפגשנו.
הוא: " מה את כל כך מבסוטית שריל? , קצת יחס ואת מיד מאושרת"
.
הצורך שלי להיות תמיד תחתיו, להיות שלו. לדעת את זה, להכיל את זה הוא עצום. הוא הכרחי לי בדיוק כמו הנשימה שלי.
אני יכולה לכתוב כאן על מיליון סיטואציות בדסמיות ביננו, וזה לא העניין, העניין הוא הלך הרוח מהיום שאני איתו, אין שעה לסשן בשני או חמישי, יש חיים מלאים בזה.
יש את הצורך שלי בו, ויש אותנו יחד ברגעים הכי וניליים והכי בדסמיים, והכל תמיד מעורבב יחד.
יש מצבים שהוא מכאיב לי פיזית, משפיט אותי, מחנך אותי, מצבים שאני לא יכולה יותר וכל מה שמתחשק לי לעשות זה להחזיר לו. זה לברוח ממנו. לשנוא אותו. ואז בסוף, כשאני אגיד תודה ואבקש עוד, הוא יחייך. והחיוך הזה תמיד גורם לי לרצות לבעוט בהכל. ואז יש את המבט שלו, שהופך אותי מחיית פרא לחיה מאולפת וכנועה, זה מטריף אותי. אני מרגישה לידו מיליון רגשות בו זמנית.
לאחרונה הוא יותר סדיסטי כלפי. יותר מתעלל, מתעלל בי איך שבא לו. עושה פחות חשבון, פיזי ומילולי, לבד או ליד אנשים. איך שבא לו, מה שבא לו, שאלתי אותו אתמול בארוחת צהריים, לא נמאס לך ממני ? לא התעייפת? מיצית? והוא עונה בפשטות ״ את דורשת את זה שריל , את כל כך דורשת את זה, אי אפשר שלא , זה אף פעם לא נמאס לי״
ואז הוא נעמד עם הגב אלי, מוריד את התחתון שלו ליד השולחן ,ומוריד אותי על הברכיים, ומתיישב על הפנים שלי, אני מפשקת ומלקקת לו את החור תחת, טוב טוב, לאט ויסודי. הוא דוחף עמוק עמוק את החור תחת שלו, אני מתה על הליקוק תחת. אני אוהבת לחדור אליו עם הלשון שלי ולהישאר שם שעות, אני יכולה לגמור מזה.
הוא מסתובב אלי מסתכל בגיחוך על הפרצוף המעוך שלי ואומר לי שאני לא צריכה לנשום, למה לי לנשום.
הרגעים האלה הם אף פעם לא מתוכננים, אולי זה מה שעושה את הכל משפיל עוד יותר. שזה פשוט החיים שלנו, שהוא פשוט עושה את זה, איך מתי ואיפה שבא לו.
בתוכי אני שמחה על כך. מסופקת ושמחה.
כשאנחנו במיטה וסוגרים את היום, הולכים לישון, אני שוכבת לידו כשהוא קורא, אני מסתכלת עליו, הוא מרגיש את המבט שלי, מבט של ״ רחם עלי.. תאהב אותי.. תכאיב לי ״
מבט של "אני מטורפת עליך."
והוא לשניה אחת מסתכל עלי, ואומר, "את עדיין מאוהבת כמו ילדה בת 16, אה? ", .
בשניה הזו אני יודעת שהיצרים שפועלים בתוכי מבינים את מקומם גם אם אני לא מבינה.
