שבועיים עברו מאז הפגישה הראשונה שלהם, שלנו.
עוד לא מספיקה להכיל ולהבין מה אני מרגישה...והיא שוב מגיעה.
אני שמחה שהיא באה אלינו, אני מחכה לה.
הרגשות שלי מבולבלים, מעורבבים ואני מוצפת.
כואב לי.
מדליק לי.
מחרמן אותי.
וכואב לי.
רק לפני חודש העליתי פוסט על האדומות שלו.
על הנמרחות.
הנדבקות...
אילו שרוצות שאיעלם.
כך לפחות אני רואה את זה מנקודת המבט שלי.
ראיה שלי, תחושה שלי.
וקנאה.
אני מקנאה לו בלי הפסקה.
גם כשהוא משוחח בנחמדות וחביבות לשכנה שלנו הזקנה בלי השיניים, האילמת,
אני מקנאה!
אני עומדת בצד, ומקשיבה להם.
שומרת ראש פרטית שלו.
וואי כמה עלובה שאני,
אבל זו האהבה שלי.
ככה אני מביעה אותה.
כולי בו. ורק בו.
ודרך אגב הזקנה הזו ממש ממש חביבה, אני אוהבת שהוא שם מנעים לה קצת את זמנה...
ותוך כדי מגניב אלי מבט עם סימן שאלה,
"נו שריל בלי מוח, מקנאה?"
ואני נבוכה רק מהסיטואציה ההזויה ומהרגשות המטורפים שלי.
אבל זו אני.
והנה, היא מגיעה,
הכלבה שלו.
האדומה שאיתו.
והיא סביבו והוא סביבה.
ואני בינהם ,בתוכם, מתערבבת.
והם עושים לי מקום ומשחקים איתי, בכל זאת אני כלבה טובה.
האדומה ואני קרובות מאוד מאוד,
שיחות בטלפון, וואטצ אפ,
מפלרטטות אחת עם השניה, מפרגנות.
אני נותנת לה הרבה מקום, גם איתו.
בעיקר איתו. מולו.
היא כזאת צעצוע שלו.
פלסטלינה שלו.
והיום, היום קרה משהו בינהם, ואני עדיין מעכלת,
לא כזה ביג דיל,
לא כזה משמעותי.
רק לי זה משמעותי, וביג דיל.
הם עברו למיילים האישיים שלהם,
לא רק אדומות, אלא מיילים.
וזה קרוב יותר כך אני מבינה את זה, והיא פה יותר.
והם קרובים.
זה הגיוני שכך אני מרגישה? זה הגיוני שזה כואב לי ?
אני לא מבינה למה קשה לי עם זה? הרי זה כל כך ברור שהם יעברו למיילים.
ומה אני בכלל מתרגשת מזה. ממה אני חוששת.
ואני בינהם במיילים, היא כותבת לו, הוא עונה לה,
ואני בינהם. המייל שלי חונה לידם.
צופה.
משתתפת חלקית.
ואני חלק מהם.
פתאום, זה לא רק אני הוא.
היום, הפכנו להיות אנחנו.
וזו רק ההתחלה.
כואב לי. זה כואב לי.
ואני לא רוצה שזה יפסק.
משהו בכאב הזה שם אותי במקום שלי,
מוריד אותי למטה.
מאפס אותי.
וטוב לי ככה.
פרדוקס.
היא הגיעה אלינו לפני שבועיים, הגיעה אליו כמו רוח סערה.
כזאת אישה יפה.
סקסית, חזה ענק ופיטמות, איזה פיטמות.
והיא היתה שם איתי, מחייכת, מתקרבת ושפוטה.
כל כך שפוטה.
והיד שלו עליה בצוואר, הוא כמעט מרים אותה ביד אחת, חונק אותה,
הוא בועל אותה ביד שלו, מולי.
והיא מסתכלת עלי, לא מורידה מבט לשניה, אני לידם על ארבע, חרמנית ורטובה.
היא נתנה לי מבט אחד שלם ארוך וחם. עטפה אותי כאילו ידעה.
ומשם הגענו לחדר שינה שלנו, שלי ושלו,
וכולנו יחד, צמודים צמודים.
ריח של זיון באויר.
ריח של זיעה ונוזלים.
היא צמודה אלי והוא אליה, היא נוגעת בי והוא בה,
היא יורדת לי, יונקת את כולי ואני גומרת איתה.
לא להאמין, האדומה שלו מגמירה אותי.
במיטה שלנו כל זה קרה,
במיטה שלנו אנחנו מכורבלים ומנהלים איזו שהיא שיחה,
במיטה שלנו אנחנו גוף אחד.
הוא מכרבל אותה, היא אותי, ידיים לכל עבר.
וזה לא כואב לי, לא מפחיד אותי.
אני ממש מחכה לה במוצאש,
אני מצפה לה,
איזו כלבה אדוני מצא לו.
כזאת חכמה, יפה וכנועה.
וכן אני מקנאה בהם, מקנאה להם.
ואני לא רוצה שזה יגמר.
לא רוצה.
