אתמול בלילה הצעתי לך לראות סרט. אני בחרתי את הסרט.
הסכמת בחיוך "בואי, ננסה"
לוחצת PLAY הסרט התחיל.
חשבתי בשקט, איזה סרט משעמם, רטרו משהו.
סרט מתקופה אחרת.
עיירה שקטה ומשעממת
כלום לא קורה.
הכבישים ריקים, אין כמעט עצים. וחם.
עיירה קטנה חשוכת אל.
מה כבר אפשר לצפות מהתחלה של סרט כזה?
אפילו הדמויות שם עתיקות ומרדימות.
אני מתחילה להירדם.
אתה לידי מרגיש כמוני אך לא אומר מילה.
ואז זה קרה.
השריף של העיירה בחור משעמם ולא צבעוני בכלל, מנהל מערכת יחסים מורכבת עם הזונה של העיירה.
אקט ראשון :
הוא זורק אותה מהעיר. היא צורחת עליו ומקללת.
לבסוף היא מכה בו בטירוף של זעם.
הוא מרים אותה וזורק על המיטה ...החגורה שלו באוויר, התחת היפהפה החטוב שלה נחשף...צרחות.
אני אעצור כאן.
אני לא רוצה להרוס את הסרט למי שירצה לצפות בו.
שנינו הסתכלנו אחד על השנייה בחיוך.
"אין ספק שאת יודעת לבחור סרטים"
שכחתי לציין שזו פעם ראשונה שאני בוחרת את הסרט שנצפה. תמיד-אתה קובע.
המסך מקרין את הקטעים החזקים, המשעממים, המרתקים, הסדיסטיים.
והגיע הקטע ששנינו הסטנו מבט -זה היה קשה מידי לצפייה.קשה מידי לעיכול.
"היא עומדת נשענת על הקיר, הוא מולה.
כולה שקטה כנועה ומאוהבת.
היא מתקרבת אליו- לא מתנגדת.
היא ממלמלת את הלמה?! בשקט .
והוא מכה ומכה ומכה.
הוא קר ומאופק , משפיל ומשמיד.
שם על הקיר היא אהבה אותו- היא הייתה שלו. עד המוות.
אני מתקשה בקטע הזה לנשום.
מה ראיתי כאן מולי? למה? זה להיות כנועה?
האם הכניעה שלי אותו דבר? מאותו מקום? או שאני הייתי נלחמת? אני כועסת עליה. על נשים כמוה.
עוצרת את הסרט , קשה לי לצפות.
אתה מסתכל עלי ואומר " היית שם, איתי, ולא פעם אחת"
ואני חושבת לעצמי באמת? מתי?
אתה מזכיר לי באחיזת הגרון שלי חזק חזק כמו נחש פיתון מהדק...וחונק... אני מרגישה את הדעיכה, העירפול החולשה...את הניתוק שתיכף בא.
לסיים את זה? אתה שואל ללא מילים.
אני מבינה עכשיו, אתה זה שמחליט. הנשימות שלי הן שלך. אני נושמת כי אתה מאפשר את זה.
העיניים מסתכלות עליך שקטות ולא מבוהלות, מבינות שזה יכול להיות הסוף.
לא נלחמת תחת הלחץ של הידיים שלך שמחליטות. אני כמוה???
אפשר באמת להיות כמוה??? מהו הגבול??? עד המוות???
כשהיא עמדה שם כנועה ואבודה, לא נלחמת, רק סופגת. כאב לי עליה. על נשים כמוה. עלי.
קינאתי בה. בטוטאליות שלה. בכניעה המוחלטת שלה . עד המוות. מחשבה מעוותת ומצמררת.
שם הסרט, "הרוצח שבתוכי", חזק ומומלץ, לפוסט קראתי הרוצח שבתוכה.
כי הוא רוצח, והוא בתוכה, גם בסוף שלה. בנשימות האחרונות שלה.
לפני 12 שנים. 22 במאי 2012 בשעה 20:05
