חותכת בחתך הזהב

* הקדמה: ההודעה הזו נכתבה בעקבות שיחה עם מישהו ותגובה בבלוג שהרגיזה אותי. כמו הרבה פעמים שאני מתרגזת, זה קרה אחרי שחשבתי על זה קצת, ולא בזמן אמת, וכשאני מתרגזת, או רעבה, אני לא נחמדה. אני מתנצלת מראש אם עולה ביקורת מהכתוב על בדסמ כדרך חיים טוטאלית. זה לא בשבילי, אני מקבלת את אלו שכן, אבל מופיעה כאן דעתי בלבד,על הסיכון שבדבר. בעיקר הנפשי. *

** וכן, אני אבין אם לא תרצה לדבר איתי יותר. לא נורא. אני מאחלת לך בהצלחה **

אז בחרת לך אדון לחיים. ואני אומרת - אני מקווה שבחרת בזהירות.
כי את מוסרת בידיו את החיים שלך. מה עוד יש לך לתת?
ואינני מדברת על היבטים של סיכון חיים, אלא על היבטים של סיכון העצמי.
בחרי לך אדון שידע לטפח אותך. לתת לך לצמוח. לגדל אותך כמו פרח עדין בתחילה, ויתן לך לפתח גזע עבה ויציב.
בחרי אדון שתוכלי גם בלעדיו, כי הוא יודע לתת לרכושו חופש.
אדון שיזכור שאת בן אדם, גם כשהוא מזכיר לך שלעיתים את חפץ.

זכרי את הקוים. אל תאבדי את עצמך יותר משטוב לך.
זכרי שצריך להיות לך טוב.

שתלטן הוא לא שולט. שתלטנות, הרצון התמידי לדעת בכל רגע מה עושה בן הזוג ולכוון את זה, העיסוק האובססיבי בכך, באה מחוסר ביטחון חמור.
שליטה, בעיני, צריכה לבוא ממקור של ביטחון. הנה תסריט לדוגמא:

כבר בשיחה (המקוונת) הראשונה שלכם, עוד לפני ששאל איזה ספר אהוב עליך, הוא מבקר:
את מהירות התגובה שלך
את העובדה שאת עסוקה במשהו (עבודה,לימודים) מלבד לבהות בקוצר רוח למילותיו מול חלון השיחה
הוא מזלזל במה שאת, ולא מנסה להכיר אותך, מעבר למה שמשיק לצרכים שלו
ומה משוער בהמשך? הוא תמיד רוצה לדעת איפה את
או להגיד לך איפה תהיי
מה תעשי
מה תלבשי
תמיד.
כשאת חוזרת הביתה, היה ולא עמדת בדרישותיו, תקבלי עונש.

שס"ק? או סתם אישה מוכה?

*** אויה, אני כה לא מגניבה, כתבתי שס"ק. אני גם כל כך לא הארדקור, העניין שלי בתחום מצומצם לסשנים. משום מה זה לא מזיז לי כשמנסים לזלזל בזה, כאילו לחץ חברתי הוא שיגרום לי להחליט להיות שפחה לחיים, ולא 'סתם' נשלטת לעיתים ***