לפני 14 שנים. 27 בדצמבר 2009 בשעה 1:30
חותכת בחתך הזהב
בחורה עם כמה כרכומים אחרי פריחה, בדרך לכמה צבעונים ועדיין רואה בעיר שקדיות ושזיפים פורחים, ישתבח שמו'אומרים, שיש אקורד חבוי
שדויד ניגן, ושמח ה'
אך מוסיקה לא מזיזה לך, ידוע
זה המהלך - רביעית, חמישית
ירידה במינור, עליה מז'ורית -
המלך הת?מ?ה? מלחין כך
הללויה'
אנחנו שוכבים על הגב, מוקפים אנשים. אנחנו לבד. אתה מתחיל לשיר. עולה בי מחשבה, מי שומע אותך, מה הם חושבים?
אני חובטת במחשבה בראשה וקוברת אותה בגן האחורי של התודעה שלי. מצטרפת אליך, בעיניים עצומות. לא אכפת לי מכלום.
'אמונתך חזקה, אך דרשת הוכחה
על הגג היא רחצה גופה
במים, ואור ירח; ונפעמת.
במטבח, לכסא קשרה אותך
וגזזה את שיערך
שירה נקרעה משפתיך -
הללויה'
אני לוקחת אותך בפי. זו הפעם הראשונה שאנחנו עושים זאת, והפעם הראשונה שאני נהנית מזה. כולי פועמת, ההנאה שלך גורמת לי לאקסטזה. המחשבה להשאיר אותך בפנים עד הסוף עולה בי מעצמה, ואתה לא מודע לה. אתה מופתע, מבוהל אפילו, אבל לי זה כל כך טבעי. אני מבינה סוף סוף מהי אהבה אמיתית.
'מתוק, הייתי כאן משכבר
בחדר זה, הרצפה, בעבר
חייתי לבדי, עד שהכרנו
ראיתי את הדגל שלך, על שער הנצחון
אבל אהבה אינה מצעד, נכון..?
זו תפילה קרה ומרוסקת -
הללויה'
אתה עומד ומבשל במטבח, עם הגב אלי, מוסיף טעמים, מתייעץ. אני ביקורתית, ומעירה, ומטילה ספק, ובעצם מסתירה ממך כמה נפלא לי להסתכל עליך, כמה אני אוהבת אותך.
'היו זמנים בהם הראית
מה שבאמת הלך שם, למטה
אך היום, זה לא קורה יותר, מדוע?
וזכור, כשנעת בתוכי
באלוהים נגעה רוחי
בנ?ש?ימו?תינו אז שרנו -
הללויה'
הלילה ההוא, כשחזרנו אליך, ולא שבענו זה מזו עד שהתקרב הבוקר, והחדר שהואר עד אז רק בנורה בודדה של מפצל החשמל התחיל להאפיר באור זריחה, והיתה לי התחושה שקשה לתאר, שמרגישים רק כשרואים את הזריחה מהצד ההפוך, הלא נכון, שאולי עכשיו אפשר להרגע ולישון, כי ניצלנו את הלילה הזה עד כלות.
'אולי, יש אלוהים, מעל
אך מהאהבה, רק למדתי כלל -
כיצד לירות במי שהקדים לשלוף, לפניך.
זו לא קריאה נואשת בליל
ולא מי שחזה באל,
רק תפילה קרה ומרוסקת -
הללויה'
הרכב קר, וג'ף מפתיע אותי כשאני מדליקה את הרדיו. השיר ארוך ומלווה אותי כמעט עד הבית. אחריו תיסלם ממשיכים את המשמרת ותוהים בהתרעמות איך השעון נע מעצמו. אני נוהגת ותוהה איתם.
