חותכת בחתך הזהב

מאיפה אני שולטת?
אני שולטת מהרחם, מהשחלות.
מאותו מקום בו אמא לוקחת את הבן החצוף שלה, מהאוזן לרחוץ את הפה בסבון.
מאותו מקום שבגללו, ילדים תמיד עשו כדברי כששמרתי עליהם.
מאותו מקום חומל, מחבק עד סדיקת הצלעות, מלטף עד שריטת העור.
'מתוק כזה, לאכול אותו!' לאכול עד העצם ולנקות את הבשר מבין השיניים בקיסם.
מאותו מקום חם, אוהב, עוטף, קר, חסר פניות, קפוא כמו הפנים שניבטו אלי מהמראה כשאחזתי בשוט
מהבטן התחתונה, ממנה עלה הניצוץ לעיניים כשאמרת לי 'yes, my savage queen'

מאיפה אני נשלטת?
מהמקום שמקבל הכל ונותן הכל
מהיכן שצומחת בי השמחה האדירה לנוכח הכוח שלך
מקום אכזרי, שבוחן את אותו הכוח, מישיר אליו מבט
המקום שדוחף להתמסרות עד הקצה, לנתינה שאחריה אין עוד


בעצם, זה אותו המקום.