לפני 14 שנים. 13 בינואר 2010 בשעה 22:54
חותכת בחתך הזהב
בחורה עם כמה כרכומים אחרי פריחה, בדרך לכמה צבעונים ועדיין רואה בעיר שקדיות ושזיפים פורחים, ישתבח שמולפני חמש שנים, ארבע דירות ושלושה בני זוג, ישבתי באכסניה בסן חוזה, קוסטה ריקה.
בדומה במקצת לעכשיו - לבד, מול מסך מחשב, באמצע הלילה. ברקע התנגן השיר שקרא לי לחזור הביתה.
חיכיתי כל היום לזמן השקט והחשוך בחדר הכללי של האכסניה, כדי שאוכל להשתמש במחשבים הציבוריים - לסדר את לוח השעות לשנת הלימודים שחיכתה לי בארץ.
יום לפני כן נמלטתי מאכסניה אחרת, הראשונה שהגעתי אליה, שהיתה קלסטרופובית ומלאה אמריקאים צעירים ומסטולים.
מצאתי את האכסניה הנוכחית ברחוב הניצב, כשתרתי את השכונה לאותה מטרה, ונשמתי לרווחה כשעברתי לחדר עם המיטות הרחבות, הלוקרים, הבחור הידידותי המשעשע בדלפק הקבלה וערב רב של תיירים מארצות שאינן קליפורניה.
לאותו בחור היתה חיבה לאלבום X&Y של קולדפליי, והוא היה משמיע אותו ברצף לאורך כל משמרת הלילה.
הביתה, הביתה, מתנגן הפזמון, ואני בצד השני של הגלובוס.
יום לאחר מכן הבדידות השיגה אותי - חשבת שתוכלי לבלבל אותי אם תעברי למקום אחר? אמרה. טעית טעות מרה, היא הניחה את ידה על כתפי ולחצה אותה בחיבוק המבוסס על היכרות ארוכה.
ואז, אחרי שהשלמתי עם נוכחותה ופיניתי לה את הכסא שלידי, השיר קיבל משמעות אחרת לגמרי.
האורות כבים, אני אבוד
ניסיתי לשחות כנגד הגיאות,
והיא הפילה אותי על ברכי
ואני מתחנן
....
הבלבול, אין לו סוף
הקירות סוגרים, מתקתק השעון
אשוב ואקח אותך הביתה
לא אוכל לעצור זאת
אתה יודע עכשיו
שר - צאו, הפליגו על פני ימי
הזדמנויות שלא נוצלו, מקוללות
האם אני חלק מהתרופה
או אחת מהמחלות?
ואין דבר שישווה לכך
הביתה, לשם רציתי ללכת