חותכת בחתך הזהב

קפה.

אני מאוד אוהבת קפה. ריח הקפה הוא ריח ילדותי, הוא ריחו של אחד האנשים היקרים לי, והצבע שלו, מאז שאני זוכרת את עצמי.
ריח זה אחד החושים שהשפה כושלת בהם. איך אפשר לתאר ריח? בצבע?
במגע? כנראה שבעיקר בעזרת זיכרונות.
לא כל קפה מזכיר לי את יפו. הוא צריך להיות קפה אמיתי, חזק, טרי, שנטחן הרגע. כמו בשוק, כמו בעיר העתיקה. אשנה את מסלול ההליכה שלי כדי לשהות עוד שניה בתוך הארומה המשכרת הזו.
אבל גם סתם כוס נס קפה, כשהמים הרותחים פוגעים בגרגרים, מוציאה מעצמה בת-ריח המזכירה את ריח הילדות, אותו משקה שעד גיל שתים-עשרה הייתי 'צעירה מדי מכדי לשתות אותו'.

פספוס.

הפרוייקט שעבדתי איתו עם התיכוניסטים הסתיים ללא סיכום, בזכות מורות ישראל האיכותיות (שלזכותן ייאמר שיש להן חומר רב להספיק עד בחינות הבגרות ה-הו-כה-משמעותיות שבקיץ).
נקשרתי לחמודים האלו, שדיברו איתי על נושאים ברומו ותחתיתו של עולם באותו להט בדיוק. לבנים שהגבר שבהם מנסה להציץ החוצה בזיפים ובהתנהלות, לבנות שהפנים שלהן עוטות יותר איפור ליום לימודים יחיד, מעבר למה ששמתי בעצמי במצטבר לאורך כל חיי הבוגרים. חמודים אמיתיים. כשהם שואלים אותי אם אני מעשנת ואם זה לא בסדר לעשן בשביל החבר'ה, אני מחייכת ולא יכולה לשקר להם.. כן, אני מעשנת לפעמים. לא, זה לא ממש בריא. תראו את הסרט עם הזפת ברשת. למה אני מעשנת? עזבו. מה אני אגיד להם, שלפעמים זה הדבר היחיד שסוגר לי את היום בשפיות, ריקון הראש שמגיע בעקבות הכימיקלים בריאות וחוסר החמצן.

כשהבנתי שאנחנו בעיצומה של הפגישה האחרונה, ניסיתי באופן מאולתר ועל רגל אחת סיכומון. לסכם זה חשוב, ולהפרד זה חשוב, בעיקר בשבילי - כדי לדעת מה בדיוק הם זוכרים מכל העבודה הזו. כמובן שלא מומלץ ככה, בדוחק. מה לעשות.

ואחד הילדים שם, יש לו הפרעת קשב. לא כמו שלי עם עננים וריחופים, אלא עם קוצים וקפיצות וקרחנה. חברות הקבוצה שלו תכננו רצח לקראת סוף העבודה. ואני מסתכלת עליו, הילד המוכשר כמו שד הזה, מוסיקאי צעיר, שומע מוסיקה בלקנית כשרב החברים שלו שומעים את החדש של אביהו שבת. והוא נכשל במבחנים. ולא רוצים לעבוד איתו.
הוא מבריק, וכשאני מכריחה אותו לשבת לכתוב - תמורת פיצוי של יוטיוב פתוח ברקע - הוא מתחיל במשפטי סלנג עלגים ועובר במחי יד לניסוח של עורך דין מדופלם.
יש לי אולי שלושים שניות להפרד ממנו, לנסות להגיד מילה טובה - כשאתה לומד, שים לך מוסיקה, תסתובב בבית, שים נשנושים - כל דבר שיעזור לך. תעשה בך ניסוי, תמצא מה עוזר.
לא נעים לו לומר לו - ריטלין זו לא מילה גסה. כי מי אני בכלל? מה אני יודעת. זה עוזר לי. זה עושה לי רע. אחחח.. ילד מוכשר וחכם. רק שיצליח לעשות מה שיגרום לו אושר.

מילים.

מלים הן בסופו של דבר ייצוג. פעמים רבות שאלתי את עצמי, האם ההבנה שלי את העולם היא אוסף יצוגים? האם אני חייבת את המילים שיתארו את העולם כדי להבין אותו, או רק כדי להסביר את עצמי? האם ידיעה של עוד מילים מרחיבה גם את התודעה שלי, או רק את היכולת לחלוק אותה? האם יש למציאות משמעות ללא המילים שמתארות אותה, עבורי. זו שאלה פתוחה. אין לה תשובה.

כשאתה יושב מול חלון הצ'אט ורואה את המשפט:
**** is typing.... וכך זה נמשך עד שהמשפט נעלם, והסימן ליד שמו עובר ל'לא כאן'
הרי זה כאילו ישבת בבית קפה עם חבר, ובאמצע השיחה, אחרי שאמרת משהו, הוא קם והולך בלי להגיד מילה ומשאיר אותך יושב מול שתי כוסות קפה חצי מלאות.

מה שמהותי.

על הדברים שמפריעים לי באמת אני לא יכולה לכתוב.