יש לי סוד. הוא די כמוס, אולי עולה פה בין השורות. כנראה שלא.
שלום, קוראים לי מ' ואני נחמדה מידי.
כן, אני מנומסת ונחמדה. אני זו שבאוטובוס הבחור המוזר שדיבר (אתמול! בצהריים!) עם ישו יישב ויספר לה על נפלאות ספר דניאל, והיא תחייך ותהנהן בצורה בלתי מחייבת.
הבחורה שתקום באוטובוס לאישה בהריון כשכל שאר הצעירים הישובים מעמידים פנים שהיא סתם שמנה.
בכלוב הייתי עונה לכל ההודעות, אפילו אם רק בסירוב מנומס, עד שהגיעו מים עד נפש (והם לא היו מגיעים לשם אם לא הייתי מנומסת מלכתחילה הרי) והוספתי התראה לפרופיל שלי. וכשזה לא עזר, עברתי על טאבו בלא יודעין ויודעים מה? זה עזר, יופי זה עזר.
גם היום למחוק הודעה בלי לענות לה זה מאמץ נפשי ומאבק בחינוך שלי, למרות שגיליתי שגם תשובות מנומסות נענות בגסות רוח.
זקנות לובשות טריינינג וסוודר רחב בדרכן מהשוק סיפרו לי על בעיות העיכול שלהן, ואני הקשבתי בנימוס.
ערסים התחילו איתי בחביבות בזמן עבודה, ואני בחביבות מנומסת לא גירשתי אותם, והלכתי הביתה סיום העבודה בעודי מחייכת אליהם והם לא מבינים למה הביתה ולא איתם.
הרי מה זה מזיק? וזה משמח, ולא עולה לי בכלום, ובכלל, אנשים צריכים להבין לבד מתי הם לא רצויים, לא?
אני מקשיבה, ומחייכת, גם כשעוברות עשר, ועשרים, ושלושים דקות, ובראש שלי עוברות מחשבות רבות, חלקן על הקניות בסופר, אבל בינהן מחשבה מרכזית אחת -
'מתי הם יעזבו אותי בשקט? מה גבוה מחיר השתיקה'
עד היום.
היום ישבתי באוטובוס, קוראת כתבונת משעשעת בעיתון הסטודנטים. מולי ישב בחור עם כובע גרב והבעה מוזרה. החזרתי פני לעיתון, והרדיו התחיל להשמיע גרסא אהובה עלי ל'דרור יקרא' (כן, זו מפס הקול של 'סרוגים'). שרתי לי בשקט עם האוזניות.
לפתע עבר הבחור למושב קרוב יותר אלי, ואמר לי שלום. הרמתי את הראש להבין את מקור התנועה הפתאומית, וכמובן שעניתי בנימוס 'שלום'.
הוא התחיל משפט שאלה בנימה תמוהה ומהוססת, כשחלפה במוחי המחשבה שכל חזותי - אזניות, עיתון, מבט לחלון - אומרת 'הניחו לי לנפשי. זה הזמן השקט שלי'. עצרתי אותו בחיוך ואמרתי בשקט - 'סליחה. אני קוראת.'
הוא הסתכל עלי בחוסר הבנה. העפתי מבט בעיתון ובחזרה אליו, חייכתי שוב, והמשכתי לקרוא.
לרגע הרגשתי לא נעים: בחור ביישן ללא ספק, אזר אומץ לדבר עם בחורה באוטובוס. אולי הוא לא ינסה שוב? אולי לנצח הרגתי לו את הביטחון העצמי? מי יודע?
אבל המחשבה המתחרטת היתה כה קצרה, לשם שינוי - גם אני בן אדם, וגם אני יכולה להחליט מתי אנשים מדברים אלי או לא.
שלום, קוראים לי מ' ולפעמים אני כבר לא נחמדה.
לפני 14 שנים. 21 בינואר 2010 בשעה 16:59
