חותכת בחתך הזהב

בחודש הראשון אחרי, לא חייכתי.
לא יכולתי לחייך בכלל, הקצוות של השפתיים לא התרוממו. הסתובבתי בכל מקום שיכולתי עם משקפי שמש, כדי שאוכל להתחיל לבכות בלי שיראו.
הייתי רואה את ההשתקפות שלי בחלונות האוטובוסים מסתכלת עלי בחזרה במבט ריק.

בחודש השני, התחלתי לחייך, בעיקר למחשבה שאולי יפגע בי אוטובוס כשאחצה את הכביש. או כשאנהג ברכב.
קיוויתי לזה כל פעם שהנעתי.
אז השתדלתי להקיף את עצמי באנשים, אבל כשאתה מעוך וזרוק, כמאמר פרופ' קלפטון, פתאום הרבה פחות כיף להיות איתך, ואנשים נעלמים.
גם נמאס להם לשמוע כשהם שואלים את אותה התשובה כל הזמן - כן, עדיין רע לי, נו די, שיהיה לך כבר טוב, נו, את כבר מאושרת?
והתחלתי להרגיש שאני מאכזבת אותם.

בחודש השלישי ראיתי את הקיר וחיפשתי לעצמי גלגל הצלה ומצאתי ברשת. אתר של אישה שהתקרבה אליו גם וחברה טובה עזרה לה ועכשיו היא רוצה לעזור לעוד אנשים. והיא כותבת שם מה לעשות עם אנשים כמוני, ואני רואה אחד לאחד איך כולם סביבי עשו את כל הטעויות האפשריות.
ושעברתי את כל השלבים שמתוארים שם אחד לאחד. ולא נשארו הרבה לפני.
גררתי את עצמי בשיער מהבור. זה בלתי אפשרי פיזיקלית.. זה כמעט יותר בלתי אפשרי נפשית.
בשלב ההוא עדיין נשארו עוד חבר או שניים קרובים שעדיין הרגשתי מסוגלת לדבר איתם.
נעזרתי בכתפיים שלהם כדי להמשיך לטפס וקראתי את האתר של הקדושה ההיא יום יום.

הבור היום קרוב מכרגיל. הלכתי לפגישה שידעתי מה אשמע בה, וזה לא הפך אותה למכאיבה פחות.
גם כשהדברים הגיעו מחבר טוב שאוהב ואכפת לו. זה לא באמת עוזר, כשפותחים לך בעדינות את בית החזה, מוציאים את הלב בתנועות רכות ושולפים אותו החוצה תוך כדי התנצלות כנה.

אז עכשיו אני צריכה להזכר איך חיים בלי לב. אסף אבידן כתב על זה שיר, על הילד המסכן, הגבר בר המזל.
והחור הריק הזה כואב, כואב, כואב כמו ששום דבר אחר לא כואב. הכי הייתי רוצה לא לרצות עכשיו.

יש פה אנשים שכותבים על הזוגיות שלהם, על בעיות בזוגיות. על התלבטויות וקשיים. חוויתי זוגיות ארוכה ואני יודעת שהיא לא מגיעה ללא קשיים. אבל לפעמים מה שאני קוראת גורם לי לרצות לצעוק -
חבורת מטומטמים, תראו מה שיש לכם בידיים, יש לכם אהבה, לא תשימו לב והיא תברח או תמות.
אנשים לא בטוחים, כי לרגע קצת לא כיף להם, ואני רק רוצה ללכת ולנער אותם עד שכמה שיניים יפלו ולצרוח עליהם 'במקום להתבכיין בבלוג לכו ותעשו משהו'. פשוט לא זוכרים איך זה בלי. לא מבינים שזה נס.
כן, אני כבר לא נכנסת לכמה מהבלוגים האלו. אני פשוט מתעצבנת מידי.

ולמי שמפריע לקרוא עוד 'התבכיינות על אהבה נכזבת' בבלוג שלי, שילך לקרוא בוואללה, או לסירוגין, שילך להזדיין עם מעבד מזון