חותכת בחתך הזהב

מצאתי דירה במרכז העיר. השותפים נאים בעיני.
המטבח אינו מרווח, אך עדיף מטבח צר באווירת חברותא ממטבח מרווח באווירת גהנום.

לא טוב לי בדירה וזה כבר זמני ועומד להגמר.
יהיה בסדר - אני אמצא מקום לרהיטים, ואני אמצא מוביל קטן, ויהיה לי מאיפה לשלם על ההובלה אם אצטרך אותה.
ואולי בכלל לא אצטרך אותה.

עכשיו רק נשאר להבין מתי תחזור אלי שמחת החיים.

משנה מקום... ודי לחכימא.

*****

מישהו יקר פה הכיר לי כתובים של מישהי חכמה, והיא מצטטת משיר מוכר:

Did you know that true love asks for nothing, her acceptance is the way we pay

כפי שאומר גבון ב'חתולים הסמוראים', כן, זה נכון.
כשקראתי היום את השורה הזו, הבנתי לפתע שככה זה, זה המצב, אהבה אמיתית ואין לה תמורה.
אין לי מה לעשות לגבי זה, אז עלי להשלים איתה ועם המחיר. ולהתקיים כך.
האם יש בזה מן הנחמה? אני לא יודעת. פשוט להיות ולדעת שאני אוהבת אותו, וכאמור, ככה זה.
כל יום בעיתו. קל יותר להכיל כאב כשהוא מחולק למנות בנות יום בודד.

*****

התמזל מזלי לגור בעיר שהשקדיות פורחות בתוכה, ברחובות עצמם. בעצם החלטתי לעבור לכאן כשהגעתי בחורף, וראיתי רקפות מציצות מבין אבני הסף ונרקיסים ושקדיות.
בפנים חוזרת התחושה שוב, שמשהו טוב חייב לקרות כשהשקדיות פורחות, והיופי החבוי שלהם מציץ לפתע מעבר לעץ ערום ואפור.
ולמעשה זו לא תחושה אלא סוג של תביעה - משהו טוב חייב לקרות כבר, הרי איך לא, אל מול כל היופי הזה?!