(או וידויים של מורה לאומנות בעתות מלחמה)
שכחתי לנעול ומישהו ריסק את כל עבודות הקרמיקה על הרצפה.
פרט לעבודה אחת- כדי להעביר מסר.
ריבוע החימר שיולי עשתה לאמא שלה ליום הולדת.
מישהו מחק ממנו את האהבה.
כל הלחץ של המלחמה ולהוביל ילדים למקלט ואז לראות את זה, פשוט הכניע אותי.
התייפחתי שם על הרצפה, שבורה כמו העבודות מסביבי.
תהיתי עם עצמי מה הדרמה. למה אני מגיבה ככה. כולה כמה ילדים משועממים עשו קצת ונדליזם.
נזכרתי כמה היא השקיעה בעבודה והייתה מאושרת מהתוצאה וכל זה בשביל לשמח את אימוש שלה.
וכשהיא תשאל אותי למה זה קרה
מה אני אגיד לה?
שיש יצר הרע בעולם?
שבלי שום סיבה מישהו בא ולוקח את האהבה שלך וההשקעה שלך, מוחק אותה עם טוש שחור ואז מחרבן עליה?
ואם היא תשאל אותי למה הוא קיים, אני אדע לענות?
לא. כי אני גם לא יודעת.
הסתכלתי על העבודה מבעד לדמעות
העבודה הסתכלה עליי
קמתי לקחת אותה וצבעתי בלבן.
שכבה ועוד שכבה עד שהשחור נעלם.
ואז אדום, בגוון המדויק והמכוער שיולי בחרה.
למחרת , אחרי שהסברתי לכולם שהעבודות שלהם שבורות ובפח.
יולי הסתכלה על מתקן הייבוש ואמרה
"יש! איזה מזל הוא פספס את העבודה שלי! את שלי לא שברו."
נשמתי נשימה עמוקה.
כל המציל עבודת חימר אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.
