צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

מונולוגים מהואגינה דיאלוגים מהישבנים

גרוטקסט
לפני חודש. 16 בפברואר 2024 בשעה 21:31

 

היה לו פרצוף יפהפה ונשיקות ארוכות שנותנות תחושה של התמזגות וריחוף.

ואני יש לי חולשה לגברים יפים ונשיקות טובות. מה אני אעשה, אני רק בן אדם.

יום אחד סידרתי את המיטה ומצאתי את כל התחתונים האבודים שלי מתחת לכרית שלו.

"מה זה?"

"אתה מריח אותם כאילו?"

לקח לו כמה שניות להגיב, כאילו הוא שוקל להמציא חירטוט או תירוץ ומבין שהוא לא יכול לצאת מזה. 

"כן"

למה לא ביקשת פשוט?

"לא יודע."

הוא חייך חיוך נבוך ונראה כמו ילד שתפסו אותו עושה משהו שאסור.

באותו רגע פיתחתי אליו היקשרות קטנה. מי לא הייתה מוקסמת מזה?

 

כשהכרנו הוא היה שבור ומבולבל אחרי 10 שנות נישואין די מעפנות.

הייתי צוחקת איתו שאני המשיח והרנסנס של חיי המין שלו.

נו בלי להחמיא לי מדי, לא שזה היה קשה, בכל זאת אני סוטה ואוהבת משחקים

והבנאדם לא הזדיין כמעט עשור, וגם אם כן, זה היה טקס קבוע. פעם בתקופה. על הספה. בדוגי. עם בגדים. בשקט, שהילדים לא יתעוררו. למשך עשר דקות (לא שזה רע)

הוא העריץ אותי ולתקופה זה באמת היה נחמד. 

 

באיזשהו רגע מכונן מצאתי את עצמי בסלון שלו, מקפלת לילדים שלו את הכביסה ולא בדיוק בפעם הראשונה.

תקועה בין מטלות החיים המשמימות שלו ויעוץ יום יומי מצדי על איך כדאי לו להתנהל עם הילדים.

כי הוא היה אבא קוקסינל שלא ידע לשים גבולות ואני מורה וגננת עם 16 שנות וותק. 

חטפתי התקף חרדה בעודי מחזיקה את המכנסיים הקטנים האפורים, מלאי הכדוריות בידיים שלי.(אני שונאת כדוריות)

אמרתי, אני מתה עלייך אבל אני לא רוצה לקפל כביסה של ילדים שהם לא שלי.

אני לא רוצה חיים שהם רק רשימת מטלות.

אני לא רוצה שישימו אותי במשבצת של פעמיים-שלוש פעמים בשבוע, כשאתה לא עם הילדים.

אם אתה לא יכול לצאת איתי להרפתקאות, זה לא יעבוד.

 

הוא אמר שאני חיה בסרט ואם וכשיהיו לי ילדים אני אבין.

אמרתי, אולי, כנראה, יכול להיות. אבל עכשיו אין לי.

וקניתי כרטיס לקולומביה.

 

 

 

 

לפני חודש. 4 בפברואר 2024 בשעה 4:11

(או וידויים של מורה לאומנות בעתות מלחמה)

 

שכחתי לנעול ומישהו ריסק את כל עבודות הקרמיקה על הרצפה.

פרט לעבודה אחת- כדי להעביר מסר.

ריבוע החימר שיולי עשתה לאמא שלה ליום הולדת.

 

מישהו מחק ממנו את האהבה.

 

כל הלחץ של המלחמה ולהוביל ילדים למקלט ואז לראות את זה, פשוט הכניע אותי.

התייפחתי שם על הרצפה, שבורה כמו העבודות מסביבי.

תהיתי עם עצמי מה הדרמה. למה אני מגיבה ככה. כולה כמה ילדים משועממים עשו קצת ונדליזם.

 נזכרתי כמה היא השקיעה בעבודה והייתה מאושרת מהתוצאה וכל זה בשביל לשמח את אימוש שלה.

וכשהיא תשאל אותי למה זה קרה

מה אני אגיד לה?

שיש יצר הרע בעולם?

שבלי שום סיבה מישהו בא ולוקח את האהבה שלך וההשקעה שלך, מוחק אותה עם טוש שחור ואז מחרבן עליה? 

 

ואם היא תשאל אותי למה הוא קיים, אני אדע לענות?

לא. כי אני גם לא יודעת.

הסתכלתי על העבודה מבעד לדמעות

העבודה הסתכלה עליי

קמתי לקחת אותה וצבעתי בלבן.

שכבה ועוד שכבה עד שהשחור נעלם.

ואז אדום, בגוון המדויק והמכוער שיולי בחרה.

 

למחרת , אחרי שהסברתי לכולם שהעבודות שלהם שבורות ובפח.

יולי הסתכלה על מתקן הייבוש ואמרה

"יש! איזה מזל הוא פספס את העבודה שלי! את שלי לא שברו."

נשמתי נשימה עמוקה.

כל המציל עבודת חימר אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.

 

 

 

 

 

לפני חודש. 31 בינואר 2024 בשעה 9:00

 

 כבר לא מרביצים לו או מצליפים בו עם חגורה או חודרים אליו בבת אחת בלי חומר סיכה.

היום זה תחת שאוהב שנוהגים בו בכפפות של משי

שמנשקים אותו ברוך ובחמימות כל הלילה. תחת של אהבה. 

לפני חודש. 29 בינואר 2024 בשעה 21:01

 

דייט.בית קפה. אני אוכלת סנדוויץ'.

הבחור לא.

רק לוטש עיניים בשפתיים שלי כאילו חייו תלויים בכך. לא פחות.

 

"זה הופך להיות בלתי אפשרי"

 

-"מה?" 

 

"להתעלם מהעובדה שאתה לא מוריד את העיניים שלך מהפה שלי כבר 15 דקות רצוף...

אתה רוצה לנשק אותי?" (הרגשתי ממש אמיצה ופלרטטנית להגיד את זה)

 

הוא:

למדתי רפואה סינית המון שנים, שמתי לב שהחניכיים שלך הן בצבע הורוד הכי יפה שראיתי בחיי.

לא פחות ממושלם. זה מעיד על בריאות מעיים יוצאת מן הכלל, פשוט יוצאת מן הכלל.

איך היציאות שלך, נכון שטובות?

ואם זה לא יותר מדי, תוכלי לתאר אותן?

 

לפני חודשיים. 28 בינואר 2024 בשעה 4:00

רציתי לדעת איך זה, לחיות חיים פשוטים, בסוף העולם.

איפה שהשקיעות הכי יפות כמו שאומר עומר אדם.

בעיירה קטנה במקסיקו, זה אותם אנשים, כל שישי בערב, שותים מסקל באותו בר שכולם מכירים, כי הוא גם ככה היחיד באזור. 

ומה אני עושה כל היום?

חיה כמו פנסיונרית

עוסקת בגינון, סריגה, צפרות (כן, עם משקפת) , קדרות ואפס זיונים.

אבל מאושרת.

 סיבוב של כמה חודשים וחוזרת.

 

 

 

 

 

 

 

 

לפני חודשיים. 20 בינואר 2024 בשעה 20:21

צפינו יחד בחתול שחור חתול לבן

ציינתי באמת באגביות, שיש לי חלום, כבר מלא זמן, להזדיין בשדה חמניות

בוקר למחרת דפקת בדלת עם סלסלת פיקניק והקפה שאני הכי אוהבת

היה לך את החיוך הכי חמוד שראיתי בחיים שלי ומבט של מישהו לגמרי מאוהב. אמרת

"אז בדקתי בגוגל ויש שדה חמניות 45 דקות מכאן , זאת גם בדיוק העונה עכשיו, בדקתי גם את זה"

 

זה היה רגע מתוק ואני לא אשכח אותו

לפני 6 שנים. 27 באוקטובר 2017 בשעה 15:03

חברי הכיתה שלי מהתיכון פתחו קבוצת פייס כדי ליזום מחווה לטובת מי שהייתה המחנכת שלנו-

שעכשיו על ערש דווי עם סרטן ריאות.

אסתי, המעשנת האולטימטיבית, הייתה מפסיקה תשיעור באמצע כדי לעשן תסיגריות EVE שלה, ארוכות ודקות. 

 שואפת תעשן בעונג כמעט מגרה כשהיא מכווצת תשפתיים המרוחות ביותר מדי אודם-שלפעמים כבר נמרח לה עד הלחי.

חתכת טיפוס,

דומה קצת לבריגידט ברדו על קראק ומלא פיגמנטציה על השדיים החשופים מדי לאישה בגילה,

קול עבה של מעשנת והומור שחור.

אהבנו אותה מאוד כי היא התייחסה אלינו כמו למבוגרים, דיברה איתנו על זיונים ומתבגרים חולים על היחס הזה.

 

כמובן שעברתי על כל ה26 פרופילים בקבוצה, לראות מה חברי לספסל הלימודים בעבר עושים בהווה...

כולם כבר נשואים עם ילדים (מה קרה?? כולה בני 30 ולא תגידו איזה תיכון מבית שמש-תל אביביים)

ועם זאת בלייף סטייל מגניב ובוהמי, חלק אמנים וחלק בעלי מסעדות, מעצבות אופנה ומאפרות סלבס. זדיינו. (:

זה הזכיר לי סרט, שהגיבורה מספרת לבעלה האטום עוולות מהתיכון והוא עוצר אותה במיאוס

"די, ימי התיכון חלפו"  והיא כזה בנימה כואבת " ימי התיכון לעולם לא חולפים" ויש שתיקה של הסכמה.

היו אומרים לי שזה משתפר ושאגדל הכל יהיה יותר טוב. אז נכון, זה באמת משתפר, אפילו הרבה

אבל ההרגשה הזאת של הפגומה, האאוטסיידרית, זאת שאמא שלה באה עצבנית באמצע שיעור אומנות לצרוח עליה, בלי ריסים מהכימותרפיה, תמיד נשארת, גם אם על אש קטנה של מצית.

מסיימת להיות סטוקרית בפייס ומדליקה סיגריה- לחייך אסתי.

 

 

 

לפני 7 שנים. 4 בינואר 2017 בשעה 18:17

כילדה הייתי מאוננת המון על צחי נוי. משהו בדמות הנואשת שלו באסקימו לימון שחווה השפלה מתמדת והתחת הלבן החלק והשמן הזה שלו שזז ורוטט תוך איזו פעולה גמלונית שהוא עושה, בורח או מזיין (בלי להצליח ) הפכו אותו למחרמן בעיניי ואחכ קצת נוגע ללב. ועדיין קצת❤ 

 

לפני 7 שנים. 27 באפריל 2016 בשעה 16:52

 

בחלום מירב מיכאלי אמרה לי שאני מסריחה

התביישתי נורא.

ניסיתי להסביר לה שזאת לא אני, זה הכלב שאני מחזיקה איתי

(זה היה כלב שחור רטוב ואנונימי)

 

זה לא עניין אותה " ועדיין, את מסריחה" 

היא הסתכלה עליי בגועל ואז המשיכה להיות אצילית מוסרית ופריבילגית

 

היא התכוונה לזה שאני חור של נשוי

שאני חוטאת לפמיניזם וסולידריות נשית

את צודקת. אבל אני רק שורדת, 

למדתי שזה לא תמיד מריח נעים.

לא כולם מוצאים דרכם לשלמות של זוגיות יאפית ליברלית ומגניבה.

מכל מיני סיבות.

היא רק הפנתה את הגב והלכה

צעקתי לה : 

"בכל מקרה שתדעי שאני מעריכה את מה שאת עושה בפוליטיקה!"

 

 

 

 

לפני 8 שנים. 3 באפריל 2015 בשעה 12:13