מונולוגים מהואגינה דיאלוגים מהישבנים

חברי הכיתה שלי מהתיכון פתחו קבוצת פייס כדי ליזום מחווה לטובת מי שהייתה המחנכת שלנו-

שעכשיו על ערש דווי עם סרטן ריאות.

אסתי, המעשנת האולטימטיבית, הייתה מפסיקה תשיעור באמצע כדי לעשן תסיגריות EVE שלה, ארוכות ודקות. 

 שואפת תעשן בעונג כמעט מגרה כשהיא מכווצת תשפתיים המרוחות ביותר מדי אודם-שלפעמים כבר נמרח לה עד הלחי.

חתכת טיפוס,

דומה קצת לבריגידט ברדו על קראק ומלא פיגמנטציה על השדיים החשופים מדי לאישה בגילה,

קול עבה של מעשנת והומור שחור.

אהבנו אותה מאוד כי היא התייחסה אלינו כמו למבוגרים, דיברה איתנו על זיונים ומתבגרים חולים על היחס הזה.

כמובן שעברתי על כל ה26 פרופילים בקבוצה, לראות מה חברי לספסל הלימודים בעבר עושים בהווה...

כולם כבר נשואים עם ילדים (מה קרה?? כולה בני 30 ולא תגידו איזה תיכון מבית שמש-תל אביביים)

ועם זאת בלייף סטייל מגניב ובוהמי, חלק אמנים וחלק בעלי מסעדות, מעצבות אופנה ומאפרות סלבס. זדיינו. (:

זה הזכיר לי סרט, שהגיבורה מספרת לבעלה האטום עוולות מהתיכון והוא עוצר אותה במיאוס

"די, ימי התיכון חלפו"  והיא כזה בנימה כואבת " ימי התיכון לעולם לא חולפים" ויש שתיקה של הסכמה.

היו אומרים לי שזה משתפר ושאגדל הכל יהיה יותר טוב. אז נכון, זה באמת משתפר, אפילו הרבה

אבל ההרגשה הזאת של הפגומה, האאוטסיידרית, זאת שאמא שלה באה עצבנית באמצע שיעור אומנות לצרוח עליה, בלי ריסים מהכימותרפיה, תמיד נשארת, גם אם על אש קטנה של מצית.

מסיימת להיות סטוקרית בפייס ומדליקה סיגריה- לחייך אסתי.