יש לי כזה קטע עם פרפרים בזמן האחרון, וכל דבר מעופף עם כנפיים, אבל בקטע קריטי, אתמול התעוררתי במיטה, השעה שלוש בבוקר , מסתכלת למעלה, קולטת זבוב.
עכשיו ביום רגיל ושאני צלולה לגמרי, הייתי חוזרת לישון ושילך לכל השדים והרוחות הזבוב המטומטם הזה.
אבל לאאאא, אני אתחיל לנסות להרוג אותו, ניסיתם אי פעם להרוג זבוב שאתם לגמרי לא בטוחים שיש שם זבוב בכלל? בקיצור רק שעמדתי ליפול מהמיטה חדלתי ממעשי הליצנות.
ארבע ורבע בבוקר, טלפון, כושיליאחותכם הצולעת, מי מעז, מי אני אהרוג אותו.
אבא שלי, כביכול האדם האחרון בעולם שאני יכולה לצעוק עליו, כמובן שזה נראה לו נורמלי לגמרי לשטוף אותי על זה שאני לא מגיעה למשפחה המורחבת מספיק בארבע וחצי בבוקר.
ורק תנסו להיכנס למשפט שלו! תנסו!
אין, אין אם אבא שלי אי פעם היה בבדסמ , הוא היה שולט מעצבן וסנוב. (אבל כזה שאוהבים 😄
אני לא זוכרת איפה שמעתי את זה, אבל אותי זה חנק מצחוק, וגם חבריי הצליחו להוציא גיחוך (נקרעו מצחוק בדוגרי) אז שמעו קטע
נכון שאנחנו יוצאים מהבית ושכחנו משהו, אנחנו נעצור ונגיד -בקול רם- מה שכחנו...
"שיט הארנק"
"סעמק הפלאפון"
כביכול אנחנו מסבירים לסביבה למה אנחנו מסתובבים כמו טמבלים וחוזרים אחורה...כאילו שלמישהו אכפת, כי פשוט הרוסי מהקיוסק למטה ישר אומר "וואי איזה באסה שכח את הארנק זה"
תאמינו לי, יש לנו עולם מצחיק, רק צריך לדעת איך להסתכל:]
בוקר טוב חבריי הבדסמים.
לפני 14 שנים. 4 בינואר 2010 בשעה 7:22