סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

השקפותיה של שפחה.

עוד שפחה בים של דבורים, לפחות אני מספיק חכמה כדי לא להרוג את עצמי כשאני דוקרת את אויביי.
לפני 13 שנים. 23 בינואר 2011 בשעה 20:18


The last chapter.

I suppose i call it last, simply because its finally the start, its been 200 days since i left Israel.

Its been rough, from day 1, not having my own car, not having my own place, not having the parties, the friend, the bdsm. Looking back i have no idea why i thought its going to be easier, I suppose i wanted it to.

Last night, with a beer in my hand, DVH in my ears, my friends laughing , i looked up, the metro club is open on that side of the bar, full moon looking back at me and i smiled.

The last chapter. Ended the day i got on that plane.

Ive been spending time, in thinking back, spending time in thinking about you all, did i do the right thing? is money really that important to me? should i really do my MBA, does it matter?

My thoughts were cut off by him and her, god knows where those two landed on me.

Her? a version of me in older age, a party of me with a hell of alot brain on her shoulders, a fashion designer, a snowboarder a sinister soul to accompany my past sins.
Him? The friend who cover me at night when we fall asleep all three of us in the same bed, the one who plays his guiter when she got her heart broken and i was lost to regrets.

We sat on his roof, in the city. Flashing lights of parties, roads, the bridge and water flickering to our direction.
She poured another shot, i drank it, he played.

We are nothing like i had before, we dont talk every day, we meet on weekends, once maybe twice, we dont kiss, we hug, sometimes. Its america, not israel.

They talk alot, him and her, i just sit quietly, i changed. The background fits me nicely today, i dont care anymore if im on the stage, i rather meet them all in the back later.

I changed.
i dont need to get drunk anymore, i rarely do

I changed
I dont shop for new clothes every day, i look good with my jeans

I got my heart broken once, ad looking back, how silly it was.
So silly i smile now.

"Regrets?"
She asks me but honestly i didnt hear
"bout?"
Funny, they say i dont talk alot, but when i do you better listen
did i change so much?

"ya know, tel aviv and shit?"
i shurg, and raise the bottle to my lips, He joins in the conversation
"Girls, glad i met ya"
we laugh, cause we met by goddamn luck, the right word in the right time in a weird bar.

"Im fucking touched"
i almost whisper and he leans back, how is that i dont find him hot, he is, but not to me,. we take another beer and lean closer to the edge, i dont smoke much anymore.
"so? regrets?"
She asks again and i turn my eyes to her, good lord she is beautiful. with her dark as night hair and those green eyes, and she covered with tattoos, makes me remember someone i love.

"Yeah"
i said in one word, and that was that, he leans to me and place his chin on my shoulder, she leans and place her head in his lap.
2mrow we will wake up , i will put my suit on, he will put his uniform on, and she will skate to work.

and next week, we might meet up again, maybe not. life here are different.
"Lets move in together"
She says, god, that girl is so impulsive, she barely think.
"Roomating kills friendship"
I say and he laughs "Another wise saying from MG"
they barely call me mara, the word doesnt stick.

"Im down"
he adds and i shurg , take another sip from my beer and they begin talking again, loud and fast, english is so loud.
"we can rent a huge fucking house with the 3 of us"
she says and i take a deep breath
"with a pool"
he adds and i shake my head
"right with 64 degrees outside"
my sarcasam bursting to life, 64 deg is like...COLD.

they keep talking and i take another breath. another sip. finishng the bottle, they still talking.
"sure why not"
and another step ios made, with the money we all make we can rent a frikking mansion

"What is it?"
he asks and quickly adds
"Your regrets"

i lean back, staying quiet, like i always do these days.

"Its not regrets, its wondering, wondering how things would have been if i was who i am today there"
he nods, she fell asleep
"ppl change , MG"
i nod, and we stay quiet
"so, will you go back?"
i smile, he plays with my hair
things changed, ive changed.

the city lights lightly turned less bright, the city goes to sleep, i look at my phone, its only 3, but its late here.
"No"
i answer him and he nods, we sit quietly together.
all three of us.

"tell me who you were"
he asks and i turn my head
"what for"
i arch a brow
"im curious"
he smiles, that baby face look that always makes me laugh.
"how it all started , y aknow, how life brought you to my porch"

i smiled
"you know that saying....the friends youll meet will introduce you to the friends that you will love?"
he nods.

and i tell him, about tel aviv, and my mom, and him, and my heart, her, , my friends, the parties, and at some point when its already half morning i stop and go back to my silent.

"hell of a story"
i laugh
"you asked"
he laughs
"thats some book ya know, with a great ending"
i look at him
"how so?"
i ask while his brain seem to work.

"will you change your life?"
he asks and i think about it
"not really, maybe my actions, here and there, think i should have rewrite my last chapter"

he kisses me, on the lips, but its not like that, its just us, the three of us, weird threesome.
"would ya"
he asks with a smile and adds
"you re-wrote it when you got on that plane"

things changed
ive changed
i look to my city, my home, i look at my friends, i think of my past ones.

"Its never the last chapter"
she adds half asleep

"you right, its the begining"
he adds , so dramatically

finally when the sun begin to annoy us, we go down and cuddle in his bed, when they fall asleep i get up, walk to the kitchen and sit, on the edge of the balcony, thinking.

And so.
I close my book
say thank you all for writing it with me,
for giving me what i am today, for building who i was.

I say thank you for the rage, who at some point was brought upon by the cage.
i say thank you for the deep blue, with the venus beauty
i say thank you to the couple who showed me what love is all about
and for the stage that tought me, i am ok with the way i am.
i say thank you for the heart who will always ride with me
and thank you for the beace and the waves, and the dark poles in the tel aviv night.

I say thank you.
and finally, Start my new book.
and say

Goodbye

לפני 13 שנים. 27 בנובמבר 2010 בשעה 23:36


Its not that i dont like this,
I do.

Yeah its what i tell myself every morning.

Number one

You deserve to be happy

i look around my place, its big, its huge.

number two

You deserve to be proud

i look at my busniess card, i look at the new computer, ipad, iphone

Number three

You deserved to be loved

i look at him , i kiss his cheek and wake him up

Numer four

You deserve to live

i look around.

Number five.

I deserve to dream

I look back, and smile.

Number six.

I deserve, to be me

I look in the mirror.

i see someone, Pretty, more then she once was, thin, more then she one was, i see my eyes and my life.

would i take it back. never.

would i go back?
Yes. for a bit.


Number seven.

I deserve.

Now what.

לפני 13 שנים. 27 בנובמבר 2010 בשעה 9:09

its been a while



Everything Changed.

Sometimes

I wish i stayed.

And then the clock go off. and i wake up, i sling my legs to the side of the bed, force myself out of the slik dress and to the suit, close the buttons, Take a deep breath, Grab the phone.

"Hi, on my way, anything i should know about?"
"Not Really Ms,Should i prepare Coffee?"
"Please"

I hang up the phone.


Its all i wanted.

Its all ive ever dreamed off.

Its my name in the paper.

Its my money in the bank

Its my freedom.


Its my new Cage.

לפני 13 שנים. 10 באוגוסט 2010 בשעה 3:16

אני זורקת את המפתחות על השולחן " אבא! אני בבית"
דממה עונה לי ואני מבינה שהוא כנראה עם החברים בפאב, סגרתי את דלת המוסך וירדתי שנייה למרתף להביא לעצמי משהו לשתות

אבא ישב על ארגז מול שולחן העץ שבנינו שבוע שעבר כי אבא ואני החלטנו לבנות עוד מחשב, ועץ זה בידוד מושלם.
"היי! לא שמעת אותי?"
אבא לא עונה לי ממש, הוא רוטן ואני מתקרבת אליו.
"אבא?"

הוא הרים את פניו אליי וראיתי אותו בוכה " אבא! הכל בסדר? מה קרה לך?!" הדאגה בקולי נשמעת, ואני רוכנת לידו
הוא מתחיל לצחוק ואומר " שנים, שנים דמיינתי אותך נכנסת בדלת ואומרת לי איך היה בעבודה, שנים חיכיתי לשמוע אותך אומרת לי שהיה לך יום חרא, שנים רציתי לשמוע אותך צועקת עליי כי אני יותר מדי זמן על המחשב."

לא עברו כמה שניות וחייכתי "לפעמים..צריך לחכות לדברים טובים" הוא מחייך אליי וקם מהשולחן " התקנתי את המאווררים, אה וזכינו במכרז על הכרטיסים הגרפים" אני קופצת משמחה "ידעתי! ידעתי שנצליח"

" והארגז שלך הגיע, פרקתי אותו, חשבתי שלא יהיה לך אכפת"
אני מחייכת " ממש לא, הבדולחים הגיעו?"
"לא הכל אבל חלק, אני לא מאמין באיזה מצב הם, חלקם מעל 10 שנים"
"אני שומרת עליהם"

אנחנו עולים למעלה ואני מכינה ארוחת ערב מהירה, הוא צופה בטלויזיה, מסתכל עליי מדי פעם
התיישבנו בשולחן והוא הסתכל עליי, מחייך בלי סיבה.

אחרי שנים, שהוא חיכה, שנים שאני ציפיתי
פתחתית את הפה ואמרתי לו.

"יאללה אבא,,,היה לי יום חרא בעבודה"

Him

לפני 13 שנים. 29 ביולי 2010 בשעה 7:03

אני מתרגמת את מרבית השיחה אך יש חלקים שפשוט....אי אפשר להעביר בעברית 😄
--------------------------------------------------------------------------------------------------------


"אתה משקר לי" אני מריחה את זה עליו, אני מריחה את זה בתנועות שלו, בדרך שהוא מזיז את הראש, ומחייך שאני שואלת מה שלומו.
"נכון" הוא עונה לי, מסתכל על המדרכה.

אני אוהבת את המרכז הזה, הבניינים הגבוהים, ריח האויר הנקי , הבריזה הקרה, מלאי הקיוסקים העומדים באמצע, מלאים בישראלים שאני ממש לא רוצה להזדהות איתם.
כמה כלבים מתרוצצים סביבי, ושנינו.

"למה?" אני שואלת במילה פשוטה, מסתכלת על המגפיים שלבשתי היום, מגפי העור החומים שלי, מתקתקים את ההליכה על המדרכה.
הוא עוצר אותנו, מסתכל עליי, מזיז קצוות שיער שמסתירה את העיניים שלי.

"את גרועה עם האמת" אני לוקחת נשימה עמוקה
"אתה גרוע בלשקר" אני מחזירה לו ומקווה שיגיד כבר מה שהוא רוצה להגיד.

הוא תופס אותי בצוואר, מסובב אותי אליו ומכרסם את צווארי "אני לא בוטח בך" הוא אומר ואני מחייכת.
"זה הכל? עם זה הסתובבת כל השבוע?" אני צוחקת ומרגישה את הידיים שלו תופסות את המותן שלי.
אני ממשיכה לצחקק "את האמת שאני לא חושבת שאתה צריך, אם בראש שלך עכשיו שאני איתך ורק איתך, תשכח מזה, אני לא מתחייבת לשום דבר, במיוחד לא עכשיו כשגיליתי את הסצנה פה"

הוא צוחק " זהו? כמה בחורים יפים עם שוט ואני כלום?"
אני מסתובבת ומנשקת אותו, יוזמת את הנשיקה "אתה המון" אמצע הרחוב ואנשים רק מחייכים לעברנו
הייתי רוצה לעשות אותו כאן ועכשיו.

"אבל אני לא הכל" הוא מסכם ואני מחייכת "אין כזה דבר הכל" הוא זועף , אני אוהבת כשהוא זועף "אז אני לא מספיק"
אני מנשקת אותו שוב, מחבקת אותו, מרגישה כמה גדול הוא, כמה קטנה אני לידו.

"אני צריך להסתפק במה שאת נותנת לי אה? ולסבול את העובדה שאת תעשי מה שבא לך" הוא נכנע, כמה שולט שהוא, הוא נכנע לי, וברגע פתאומי אחד הכל מתקרר בינינו.

"לעולם אל תתפשר " אני אומרת לו ויודעת שזה היה טיפשי מצידי.
הוא דוחף אותי לקיר וכמה אנשים מסתכלים, אני מחייכת מקווה שהם יבינו שהכל בסדר.

"על ארבע" הוא אומר לי ואני מתחילה להסמיק " מה על ארבע! אנחנו באמצע הרחוב!"
"על ארבע" הוא אומר והפעם הוא משתמש בטון הזה שאם אני לא אעשה את זה, זה יכאב, והוא יודע להכאיב לי.
אני מפילה את התיק לרצפה, מתכופפת על ארבע ומעמידה פנים שאני מחפשת משהו, הוא רוכן מעליי, זה נראה מגוחך, אבל אני מנסה להתעלם.

"תעשי את מה שעשית שוב, ואני אגרום לך להתחנן שאפסיק לגעת בך" הוא מאיים.
אין בטון שלו טיפה של סקסיות, אבל אני רועדת, מתרגשת ואני די בטוחה שאני מרטיבה.

"מה עשיתי בדיוק?" אני שואלת בלי חיוך, כמה אנשים עצרו לשאול אם אני צריכה עזרה והוא העיף אותם מהר למדי
"את לא תקבלי מה שאת רוצה, אם אני בוטח או לא בוטח בך זה עניין שלי" אני מסתכלת עליו , הוא עושה ממני צחוק?
הרגע הוא אמר שהוא יקבל את מה שאני נותנת לו, איפה בדיוק איבדתי את המושכות?

"אז...הנקודה שלך?" אני אומרת עם עקיצה של סרקסטיות האופיינית לי, והוא דורך לי על היד , אני עומדת לצווח באמצע הרחוב "שקט" הוא אומר לי ואני מתרגזת.

"הגיע הזמן שתלמדי להתפשר מארה" הוא יורד לי מהיד "ושתלמדי לדבר" אני עומדת לצרוח עליו, הוא תופס לי את היד ועוזר לי לעמוד.

"והנקודה שלי...כפי שאת אומרת..." ומכיוון שעברית פשוט עושה רע למשפט הזה:


"i dont fucking care what you want, i couldn't care less who you want to fuck, but you are mine is that understood?"

רציתי להכות אותו, לצרוח, לריב, אבל כל מה שהצלחתי לעשות זה להסתכל עליו בתקווה שינשק אותי.
הוא נישק לי את הלחי "תעני לי"

ולא היה שום ספק לתשובה שלי

"Yes Master, understood"




לפני 13 שנים. 26 ביולי 2010 בשעה 6:57

*פיהוק*
"מה זהו הגיע הזמן לקום?" אני פותחת עיניים, מסתכלת סביב, יש פה ריח של משהו מוזר, מסריח, וריח של אוכל..הממממ הדבר הצהוב הזה שאמא אוכלת כל בוקר, מה היא מוצאת בזה בכלל.

אני שומעת את אמא צועקת "טוב שמעתי אבא! אני קמה אני קמה בחייאת אמו!" אני קופצת לה על הפרצוף, מלקקת אותה, הנה זה יקים אותה, היא מתעצבנת מזה, וככה היא תוציא אותי!

"יו טינקי" היא דוחפתת אותי ואני בוכה, הנה, עכשיו היא לא תתעלם.
"אוי טינקי! את בסדר!? אני מצטערת בובי" היא מנשקת אותה ועומדת, המטרה הושגה.

"יאללה, צאי החוצה" היא פותחת את הדלת האחורית של הבית הלא מוכר, ואני יוצאת לחופשי, החצר הזאת מריחה אחרת לגמרי מהחצר השנייה, ופה גרה הנקבה שנמצאת עם אבא של אמא, סבא שלי.

שמעתי את אמא קוראת לה בשם מוזר, היא נחמדה, הנקבה זאת אומרת, היא מלטפת אותי הרבה.
והיא ממש לא צעקה עליי שעשיתי פיפי על השטיח הזה שאבא צרח ששווה יותר ממני.
אמא אמרה לו שיפסיק לדבר שטויות.

מה היום עושים? אני מסתכלת על אמא מתארגנת, ושמה לי את החגורה.
אנחנו יוצאים החוצה ואמא עולה על משהו מוזר, זה שני גלגלים, לא כמו הדבר הגדול עם הגלגלים שאמא קוראת לו אוטו.....אההה אופניים. זה אופניים.

דקה, אני יושבת בדבר הזה מקדימה!?
אמא מרימה אותי ואני מגלה שהדבר הזה די נוח, יש לי כרית ונוף....אמא קוראת לזה סל.

אנחנו נוסעים ברחובות העיר, נבחתי על כמה דברים מעופפים שישבו על קצה האגם,
"את רואה טינק, אלו ברווזים, ואלו שם זה אווזים, וזה שם רחוק זה ברבור"
אני מקשיבה לה, ונובחת עליהם עוד קצת.

הנסיעה די חלקה אבא אמר שאמא נוסעת על אופניים ששוים כמו הבית שלנו.
זה לא נראה לאמא הגיוני " תגיד אבא אולי תפסיק להיות כזה מגזימן!?" אמא צורחת לעברו
והם צוחקים.

חזרנו לאוטו שאני מכירה ונרדמתי כל הדרך.

התעוררתי שראיתי אגם גדול גדול, ואת אמא בבגד ים, ומשהו ארוך ממש!
"אבא תוריד את הקיאק השני, אני אהיה עם טינקי על הבודד"
"את בטוחה שבא לך לחתור לבד מארה?"
אמא צוחקת "עדיף מאשר לסחוב את המשקל שלך"
סבא זעף "כדור נמוך מארה! נמוך!"

אמא שמה את הקיאק, הדבר הארוך שצף על המים! איך זה צף!?
והיא מרימה אותי..
דקה! דקה! הפסקה! איך אני אמורה...אה...אוקיי...אני יושבת פה? אהההה הבנתי אוקיי....
"שבי טינקי" טוב בסדר אני אשב.
אמא מתחילה להשתמש במשוט , ככה היא קראה לו, זזנו על המים ככה הרבה זמן.
בהתחלה פחדתי.
אחר כך כבר הלכתי לעמוד בקצה ולא נפלתי פעם אחת.
"זה דג טינקי"
אני מסתכלת לאיפה שהיא מצביעה ורואה משהו זז, זה לא נראה מעניין אז התעלמתי.

שחזרנו לאוטו נרדמתי שוב
"קומי ישנונית"
טוב, הבנתי שכבר היום אמא לא תתן לי לישון.
טיפסנו על הר, ושחינו במפל.

אחר כך הלכנו לראות המון המון בתים אחרים, ואמא אמרה לסבא כמה שהם יפים.
"אתה השתגעת לקנות בית בלי בריכה בפאקין סקרמנטו? בוא בוא אבא הולכים"
גם הנקבה של אבא הסכימה עם אמא והלכנו מהר.

אחר כך ראינו המון המון אוטו ואמא נורא התרגשה
"אבא!!!! אני רוצה את זה"
אבל סבא פשוט החזיק את הראש ואמר "למה את צריכה ג'יפ!? זה אוכל דלק כמו מרוקאי בשבת של חמין!"
את זה לא הבנתי אבל הם צחקו ואמא ויתרה.

"אבא, אני לא מבינה את מטרת הקנייה הזאת אם אני לא יכולה לבחור מה שאני רוצה"
אמא זעפה
"כי יש לנו כבר אוטו, אנחנו צריכים ג'יפ -קטן-"
אמא גילגלה עיניים ואני רדפתי אחריה.
המדרכה רותחת אז אמא הרימה אותי.

אחר כך...כבר ניהיה מעניין...אני חושבת....שאמא לקחה אותי לדייט איתה!
ודייט זה אצל בני אדם שנקבה עם זכר.

אבל זה כבר סיפור של אמא...


לפני 13 שנים. 23 ביולי 2010 בשעה 8:13

אני מכירה אותו כבר הרבה זמן, מצחיק, לא ראיתי את זה קורה בכלל.

"אז אני בקליפורניה!"
"את צוחקת ממני! בואי לקפה"
"עדיין גר בעיר"
"אכן כן, את יודעת שהמועדון נסגר?"
"די!!! לא באמת"
"באמת, באמת, קיצר חמישי אני בחופש, ניפגש ב...3?"

אני יורדת במדרגות בבית, מלטפת את המעקה עם כל צעד, סידרתי את השיער בתלתלים חצאית ג'ינס גבוהה ואיזה סוודר שחור, מגפיים שחורות ולדרך, את האמת שהשעה לא הייתה חכמה יש מלא פקקים ואין לי כוח לנתר בין נתיב לנתיב.

שכחתי כמה עצמאות הנהיגה נותנת באמריקה, ואני מתה על הטויוטה שלי, סוף סוף.
הכל חוזר לעצמו.

חניתי את המכונית והתהלכתי לכיוון יוניין סקוור, המקום האהוב עליי בסן פרנסיסקו, מייסיס, בורדרס, כל הדברים שאני אוהבת במקום אחד.
רוח קרירה מאוד של יולי בסאן פרנסיסקו מכה בפניי, אני נושמת עמוק.

"מארה!"
הוא צועק אליי ואני מרימה את המבט.
הוא נראה שונה, גבוה יותר, גדול יותר, 1.95 של גבר טהור, וקרחת , כמו שאני אוהבת.
עיניים כחולות ומבטא איטלקי כבד, אני מתה על המבטא שלו, תמיד אהבתי את המבטא שלו.
כל סנטימטר של שריר בולט, הוא מתאמן כמו שאני פעם התאמנתי..אני בשוק למען האמת עד היום לא שמתי לב כמה חתיך הוא. עד היום....הסתכלתי עליו כמו....אח גדול.

הוא הרים אותי בקלות, הניף וסובב " את מדהימה!" הוא צעד בכיכר וכמה אנשים הסתכלו עלינו, מחייכים, ככה...כי בקליפורניה לאף אחד לא מפריע שאתה מתרגש באמצע העיר, ואין לך את משה מהמכולת שיזרוק עליך חלב מקולקל ויגיד לך לסתום כי הבנזונה בטלויזיה עומד להכניס גול.

אני צוחקת והוא טורח להגיד לי שיש לי צחוק של מלאך, גורם לי להסמיק.
"תגידי למען כל השדים והרוחות מתי נהיית כזאת יפה?" הוא ממשיך וגורם לי לאבד את האיזון שלי לגמרי.
אני בדרכ לא מתרגשת מדברים כאלו, אבל הוא אומר את זה בכזאת תמימות, כנות.

"בערך ברגע שאתה הפכת להיות כזה חתיך!" אנחנו צוחקים והוא מוריד אותי , אני מסדרת את עצמי ואנחנו הולכים לכיוון חנות הספרים שלי.

"עדיין קוראת רומנים?" הוא שואל בחצי חיוך
"לעד לנצח ולתמיד!" אני עונה מחייכת ונכנסת לחנות האהובה עליי, בורדרס.

הוא קונה לי כוס צ'אי ומחכה בסבלנות שאסתכל על כל הספרים שאני רוצה, הוא מחזיק לי את כולם.

אחרי כמה זמן הוא התכופף אלי ונישק לי את הצוואר "שלא תחשבי שאין לי פה שום אינטרס" אני מחייכת, לא מסתכלת לאחור " ואיזה אינטרס יש לך בדיוק?" הוא מניח עוד נשיקה, הפעם על הלחי "לדוגמא, אשמח לראות אותך גומרת כאן ועכשיו" אני נחנקת, צוחקת אפילו.

"בלתי אפשרי" הוא צוחק, " את מאתגרת אותי?" אני מחייכת חצי חיוך , עדיין לא מסתכלת עליו.
הוא מניח את הספרים על אחד המדפים ונעמד מאחורי, אוקיי....הוא ענק.
לאט ובעדינות אני מרגישה שהוא מכוון אותי לכיוון הספרים ההיסטורים.
"מה אתה עושה"
הפעם, הוא נישק אותי. באמת נישק אותי.

איבדתי תחושת זמן, לא נישקו אותי כל כך טוב מאז....שיט....לא יודעת מאז מתי!
"שקט" הוא לוחש לי, ואני נזכרת שיש לי עסק עם שולט.
ועוד איזה שולט.

בפינת הספרים, הוא הסתיר אותי, עם המעיל הארוך שלו והגוף הענק שלו.
הוא שלח יד אחת לתוך החצאית ויד אחת החזיקה אותי יציבה נגדו.

תוך דקות התנשפתי בידיו, הוא הוריד את היד והחזיק אותי עם הצוואר אליו, חנק אבל לא יותר מדי.
הייתי מודעת לכך שאומנם היינו בכוך אבל בכל זאת! אם יתפסו אותנו זאת בהחלט תיהיה אחת הפאדיחות שלי.

טוב, היד השנייה שלו דאגה שאשכח.
גמרתי תוך שניות מאותו רגע, והוא שיחרר אותי.

מתנשפת, אדומה ומאושרת הסתובבתי אליו


"טוב, עכשיו...אני מתחילה להרגיש בבית"

לפני 13 שנים. 14 ביולי 2010 בשעה 8:27

But it doesnt feel that way.

God I need some sleep.

לפני 13 שנים. 7 ביולי 2010 בשעה 9:45

מוקדש לכל אלו שעשו את ההבדל הקטן.

---------------------------------------------------

"טוב זה לצדקה"
"ומה עם זה מותק?"
"לא לא זה הולך לחברים"
"וזה?"
היא מחזיקה בידה את תיקיית המפקד המצטיין שלי מימי הצבא, בתוכה מכתבי ההמלצה שלי, התעודות, הניירות,המכתבים וההמלצות. אני לוקחת את התיקייה ביראת קודש, כל חיי...בתיקייה.
"מצחיק...לפני שנה זה היה אחרת"

התעוררתי בבוקר, כמו כל בוקר, השעון המעורר צלצל בשעה 6:30, מקלחת, אני מדלגת בין הקופסאות של הדירה, אני אפרוק אותם מתישהו החודש. תופסת את החגורה של הכלב ויוצאת לטיול רגוע על רוטשילד "אני מתה על האזור הזה" אני מתמהמהת על הספסל, שוכחת שעוד חצי שעה יש לי פגישה.

הפגישה התנהלה טוב, לא היו נשים בפגישה, אין מה לעשות..זה מסייע.
מרוצה מעצמי אני יושבת בשולחן ועונה להודעות שהמזכירה השאירה לי.
"כן?"
"אוי מארה מעולה, מה קורה עם השדרוג?"
"יהיה טוב משה, תירגע."
"סומך עלייך"
אני מקלידה אימיליים, מתכנתת כמה דוחות, מתקנת באגים וסוגרת את היום.
לבשתי היום חליפת חצאית, החליפה עושה קסמים לפגישות, נעלי עקב שחורות עדינות, והשיער אסוף, כמו כל בוקר.

אבל זה פשוט לא היה זה.

"מארה!! תכיני תכיני וודקה רדבול!"
אני צוחקת על המותק השיכורה שלי, ומוזגת וודקה לכוס, עם קצת רדבול, יוצאת ללקוחות, מחייכת, גורפת טיפים.
סוף המשמרת הגיעה מהר למדי.
"באבו, באה להשתכר?"
"ניפגש ברוק?"
"יאללה"
ההנגאובר למחרת מפמפם בראשי, חצי קיבה באסלה ואני חוזרת לספה...
אני מחייכת.

כן, הפעם זה מרגיש זה.

אני מתעוררת ב20:00 בערב, כואב לי הראש, כואב לי הרגליים, אני מרגישה שהם כולם טיפשים,
אני לא מסוגלת להעמיד פנים שאכפת לי.
אני מגיעה לבר, מכריחה את עצמי להשתכר
"מארה!! תמזגי לי וודקה רדבול"
"תבקשי מהברמנית" אני ממלמלת ויוצאת לעיסוקיי.
אני לא טורחת להתקשר לבאבו, אני עייפה.
אני גוררת את עצמי הביתה, מקיאה חצי קיבה לאסלה.

זה פשוט לא..זה.

"הבנתי, והתנאים?"
אני מחייכת לבחור בקו השני,
המבטא שלו דרומי וקשה לי , הוא יודע את זה
"הקורות חיים שלך מרשימים, היית ללא תעסוקה בחצי שנה האחרונה?"
אני מתחילה לגמגם "לקחתי הפסקה"
"את תצטרכי לעבור כמה סמינרים"
אני מחייכת " אני יודעת, החברה מכשירה?"
הוא שומע אותי מחייכת ואני שומעת אותו "הכל עלינו גברתי, חודש הבא תוכלי להתחיל?"
אני נכנסת לפאניקה.
דוחה את ההזמנה.

אני עייפה.
הצרות נופלות מכל עבר, החסכונות מתחילים להיגמר, אני מתחילה לאבד רמת חיים, אני מתחילה לאבד את השפיות.
אני מרימה את הטלפון אחרי ריב לא קטן עם המשפחה.

"אבא, אני מגיעה."

"תכניסי את זה למזוודה, אני אצטרך את זה"
היא לוקחת את התיקייה ומכניסה לכיס הקטן , כל חיי...בתיקייה אחת.
אני יורדת למטה עם הכלב ומסתכלת על הכביש.
שנה אחת.
שווה 5 שנים.

אני צוחקת.
"מצחיק, עוד שנה זה יהיה אחרת"



לפני 13 שנים. 3 ביולי 2010 בשעה 22:00

זה אינו פוסט חשוב.
מטרתו היחידה והבלעדית הינה להעביר לי את הזמן ולסדר מעט את הראש.

להלן לוז.

יום ראשון (דיכאון)- להתקשר לסוכנת נסיעות של הכלבה, לנסות להבין מה פאקין נסגר.

יום שני (עצבני)- להתקשר לדוד שישלם על הכלוב טיסה של הכלבה ולתאם מול הוטרינר הוצאת תעודת בריאות

יום שלישי (לא נגמר)- סעמק...למיין בגדים וחפצים...מה הולך אליכם (חבר'ה! יש מלא ציוד בדסמ ובגדים שאני פשוט לא יכולה לקחת איתי, כל הקודם זוכה)

יום רביעי (מאוחר!!)- להיסגר על מזוודות, לשלח ארגזים! ולהתארגן לסופש

וביום חמישי......................................מצב רוח חופשי! זה כבר סוף השבוע!!
מסיבת פרידה ויום הולדת! כן כן יום הולדת!!! בספייס! מי שלא בא...מרובע...וקצת טיפש גם 😄

זה מגיע
פוסט הפרידה הגדול (למרות שאני אמשיך לכתוב בבלוג) עומד להגיע
אני מתרגשת
אני בוכה
אני עצובה
ואני שמחה

ואני גדלה בשנה!