השקפותיה של שפחה.

מוקדש לכל אלו שעשו את ההבדל הקטן.

---------------------------------------------------

"טוב זה לצדקה"
"ומה עם זה מותק?"
"לא לא זה הולך לחברים"
"וזה?"
היא מחזיקה בידה את תיקיית המפקד המצטיין שלי מימי הצבא, בתוכה מכתבי ההמלצה שלי, התעודות, הניירות,המכתבים וההמלצות. אני לוקחת את התיקייה ביראת קודש, כל חיי...בתיקייה.
"מצחיק...לפני שנה זה היה אחרת"

התעוררתי בבוקר, כמו כל בוקר, השעון המעורר צלצל בשעה 6:30, מקלחת, אני מדלגת בין הקופסאות של הדירה, אני אפרוק אותם מתישהו החודש. תופסת את החגורה של הכלב ויוצאת לטיול רגוע על רוטשילד "אני מתה על האזור הזה" אני מתמהמהת על הספסל, שוכחת שעוד חצי שעה יש לי פגישה.

הפגישה התנהלה טוב, לא היו נשים בפגישה, אין מה לעשות..זה מסייע.
מרוצה מעצמי אני יושבת בשולחן ועונה להודעות שהמזכירה השאירה לי.
"כן?"
"אוי מארה מעולה, מה קורה עם השדרוג?"
"יהיה טוב משה, תירגע."
"סומך עלייך"
אני מקלידה אימיליים, מתכנתת כמה דוחות, מתקנת באגים וסוגרת את היום.
לבשתי היום חליפת חצאית, החליפה עושה קסמים לפגישות, נעלי עקב שחורות עדינות, והשיער אסוף, כמו כל בוקר.

אבל זה פשוט לא היה זה.

"מארה!! תכיני תכיני וודקה רדבול!"
אני צוחקת על המותק השיכורה שלי, ומוזגת וודקה לכוס, עם קצת רדבול, יוצאת ללקוחות, מחייכת, גורפת טיפים.
סוף המשמרת הגיעה מהר למדי.
"באבו, באה להשתכר?"
"ניפגש ברוק?"
"יאללה"
ההנגאובר למחרת מפמפם בראשי, חצי קיבה באסלה ואני חוזרת לספה...
אני מחייכת.

כן, הפעם זה מרגיש זה.

אני מתעוררת ב20:00 בערב, כואב לי הראש, כואב לי הרגליים, אני מרגישה שהם כולם טיפשים,
אני לא מסוגלת להעמיד פנים שאכפת לי.
אני מגיעה לבר, מכריחה את עצמי להשתכר
"מארה!! תמזגי לי וודקה רדבול"
"תבקשי מהברמנית" אני ממלמלת ויוצאת לעיסוקיי.
אני לא טורחת להתקשר לבאבו, אני עייפה.
אני גוררת את עצמי הביתה, מקיאה חצי קיבה לאסלה.

זה פשוט לא..זה.

"הבנתי, והתנאים?"
אני מחייכת לבחור בקו השני,
המבטא שלו דרומי וקשה לי , הוא יודע את זה
"הקורות חיים שלך מרשימים, היית ללא תעסוקה בחצי שנה האחרונה?"
אני מתחילה לגמגם "לקחתי הפסקה"
"את תצטרכי לעבור כמה סמינרים"
אני מחייכת " אני יודעת, החברה מכשירה?"
הוא שומע אותי מחייכת ואני שומעת אותו "הכל עלינו גברתי, חודש הבא תוכלי להתחיל?"
אני נכנסת לפאניקה.
דוחה את ההזמנה.

אני עייפה.
הצרות נופלות מכל עבר, החסכונות מתחילים להיגמר, אני מתחילה לאבד רמת חיים, אני מתחילה לאבד את השפיות.
אני מרימה את הטלפון אחרי ריב לא קטן עם המשפחה.

"אבא, אני מגיעה."

"תכניסי את זה למזוודה, אני אצטרך את זה"
היא לוקחת את התיקייה ומכניסה לכיס הקטן , כל חיי...בתיקייה אחת.
אני יורדת למטה עם הכלב ומסתכלת על הכביש.
שנה אחת.
שווה 5 שנים.

אני צוחקת.
"מצחיק, עוד שנה זה יהיה אחרת"