השקפותיה של שפחה.

אני זורקת את המפתחות על השולחן " אבא! אני בבית"
דממה עונה לי ואני מבינה שהוא כנראה עם החברים בפאב, סגרתי את דלת המוסך וירדתי שנייה למרתף להביא לעצמי משהו לשתות

אבא ישב על ארגז מול שולחן העץ שבנינו שבוע שעבר כי אבא ואני החלטנו לבנות עוד מחשב, ועץ זה בידוד מושלם.
"היי! לא שמעת אותי?"
אבא לא עונה לי ממש, הוא רוטן ואני מתקרבת אליו.
"אבא?"

הוא הרים את פניו אליי וראיתי אותו בוכה " אבא! הכל בסדר? מה קרה לך?!" הדאגה בקולי נשמעת, ואני רוכנת לידו
הוא מתחיל לצחוק ואומר " שנים, שנים דמיינתי אותך נכנסת בדלת ואומרת לי איך היה בעבודה, שנים חיכיתי לשמוע אותך אומרת לי שהיה לך יום חרא, שנים רציתי לשמוע אותך צועקת עליי כי אני יותר מדי זמן על המחשב."

לא עברו כמה שניות וחייכתי "לפעמים..צריך לחכות לדברים טובים" הוא מחייך אליי וקם מהשולחן " התקנתי את המאווררים, אה וזכינו במכרז על הכרטיסים הגרפים" אני קופצת משמחה "ידעתי! ידעתי שנצליח"

" והארגז שלך הגיע, פרקתי אותו, חשבתי שלא יהיה לך אכפת"
אני מחייכת " ממש לא, הבדולחים הגיעו?"
"לא הכל אבל חלק, אני לא מאמין באיזה מצב הם, חלקם מעל 10 שנים"
"אני שומרת עליהם"

אנחנו עולים למעלה ואני מכינה ארוחת ערב מהירה, הוא צופה בטלויזיה, מסתכל עליי מדי פעם
התיישבנו בשולחן והוא הסתכל עליי, מחייך בלי סיבה.

אחרי שנים, שהוא חיכה, שנים שאני ציפיתי
פתחתית את הפה ואמרתי לו.

"יאללה אבא,,,היה לי יום חרא בעבודה"