לגור עם אמא..זה לא פשוט.
-------------------------------------
אני מתעוררת בבוקר (19:56 על השעון...שלא תגידו שאני לא מכינה את עצמי לנסיעה)
כן כן אני מודה, אני גופה רקובה, שמצמיחה שורשים בספת העור בבית אימי.
וכמו כל בת מסורה שכמוני, אנוכי מוצאת לנכון להרים את הטלפון ולחייג לאימי..ככה..שתביא חסה הביתה
הטלפון מצלצל
אך אין תשובה.
הכלבים נכנסים לפסטיבל נביחות אזורי (כן נו מה עכשיו יש לי שניים, הג'וי, והצ'יוואוה שלא סותמים את הפה) ואני אינני מבינה למה.
טלפון הבית מצלצל בצלילי נהירת סוסים...לכו תבינו את הפונקציות של הטלפונים של בזק היום, עוד שניה יביאו לי את הכלב של דנה אינטרנשיונל שישיר לי דיווה ויקטוריה כל פעם שאיזה אידיוט מתקשר הביתה.
ופסטיבל הכלבים האזורי נפתח בשנית.
אני מצלצלת לאמא.
יש לציין שאנוכי הייתי ב99 אחוז ישנה לפני המשך הפוסט.
לפתע, ובלי שום התראה.
אני שומעת ברווז
מה ברווז!
ברווז נו ברווז! גע גע גע גע גע גע!
בטמטום מוחלט וללא שום הסבר אני נכנסת לפניקה זמנית לצלילי הכלבים מנסה להבין איך למען השם נכנס לי לביתי שנמצא בקומה רביעית לא פחות ולא יותר....מברווז!
הכלבים יוצאים למצוד! אני ממשיכה להתקשר לאימי בקצב רצחני.
כשלפתע.
טלפון הבית מצטרף לחגיגה.
גן חיות ניהיה לי פה!
אני רצה לטלפון עם השוונץ של השיער משמאל, עיניים מכוסות באיפור מרוח משבוע שעבר, לק מקולף, שני כלבים אחריי בהיסטריה...ואתם תוהים למה אהבתי לגור לבד.
עניתי לטלפון.
-"מותק, תקשיבי שנייה..."
-"אמא!! יש לנו ברווז בבית!"
-"מה? על מה את מדברת?"
-"ברווז נו כוסעמק ברווז אני אומרת לך כבר שעה אני מנסה לתפוס אותך ויש לי ברווז בבית מה לא ברור ברווז!!"
-"אההה"
-"מה אההה מה!? יש בכלל דבר כזה צייד ברווזים ברעננה!?"
-"אז בדיוק רציתי להגיד לך! שכחתי את הטלפון בבית"
-"מה הקשר?"
-"הצלצול שלך הוא של ברווז"
לאחר חיפושים ארוכים, אני מוצאת את האייפון המשוכלל של אמא, מוחבא בחדר השינה מוקף בקירות יוצרי הד.
סעמק.
היא- "הנה זהו עכשיו היא נפתחה"
אני- "שו נפתחה?"
היא- צ'אקרת האלכוהול"
אני- "אה"
היא- טוב, אני הולכת להקיא, תחזיקי לי את השיער?"
אני- "ביזאר רומי משהו"
שעה לפני...
אנחנו הולכות על אלנבי, אני שיכורה מהתחת השמאלי, היא שיכורה למחצה מהתחת הימיני.
היא- אוליב?
אני- בנדיקט?
מונית השירות הגיעה, הכריזה בזאת על הנסיעה לבנדיקט.
--------
בנדיקט.
----------
אני מתסכלת עליה מהצד השני של השולחן, בוקר מהבהב בחוץ, אנחנו צוחקות, למעשה, אנחנו נקרעות מצחוק.
על מה? על כלום, על הברמן החתיך שאנחנו מייררות עליו כבר חצי שנה, לאט לאט מגלות פרטים עליו.
צוחקות על זה שהכרנו מאוחר מדי, ועל זה שהלחם הגיע עם האוכל.
על זה שאנחנו שיכורות, ושצ'אקרת האלכוהול נפתחה דווקא בכוס קאווה עם הליצ'י בתחתית.
אני- זוכרת את הסדרה המצוירת של המפלצות האמיתיות? זה שהחזיק את העיניים שלו?
הא- כן כן נו איך קראו לארנב?
אני- סעמק, נו לזה שהחזיק את העיניים קראו קרום.
היא- נו כן אבל לארנב?
אני- שיט נו!!
היא- מלצר!!
אני- שאלה מוזרה... (מסבירה לו את הבעיה הנוכחית)
המלצר- אררר איקיס!! איקיס!!
שתינו- איקיס!!!!
בדרך הביתה, הלכנו על רוטשילד, פיקיניז מעוך למחצה עבר לידינו
היא- תראי אותו! נכון שמתאים שיקראו לו סלאבה!?
אני- פחחחחחחחחחחחח!!
היא- פחחחחחחחחחחחח!!
צחקנו,
צחקנו
וצחקנו
וצחקנו
וצחקנו.
100 מטר הליכה לקחו לנו חצי שעה.
וזה לאחר..
שהיא צחקה שאני צוחקת כמו שבעה גמדים שונים
ששוחחנו על סרטי דיסני למינהם
שקיבלנו סחרחורת
קנינו שישיית מים
בכינו מצחוק
עצרנו על ספסל
נבהלנו מהומלס (אחושילינג כוסעמק!)
אבל היי!
לפחות נפתחה לנו צ'אקרת האלכוהל.
צ'ין צ'ין!!
לחיינו.
😄
לפני 14 שנים. 23 ביוני 2010 בשעה 13:16
ישבתי בבית היום, הסתכלתי על הדרכונים הפרושים על השולחן.
הסתכלתי על פנקס החיסונים, והתורים, והתעודות, קורות החיים, ההמלצות, החוזה בעבודה החדשה.
הסתכלתי על שמלת המקסי שקניתי יחד איתה על דיזינגוף.
ועל המגפיים שקניתי במרכזית.
הסתכלתי על המחוך, ועל השוט.
על ג'וי, על הקירות, על החוזה הישן של הדירה בתל אביב, ועל התעודת מהאוניברסיטה.
הסתכלתי על השקים ועל המיונים, ועל הצדקה, האשפה, והשק לחברים.
חשבתי על הדברים שאגיד לאנשים מסוימים,
ואת הדברים שאנצור בלבי.
הסתכלתי על עצמי.
וחייכתי, כי אני לא אשכח את התקופה הזאת.
אני לא אשכח את השנה הזאת.
שאריות מצעד הגאווה לא אכזבו, בעת ארוחת בוקר (אחרי עבודת לילה) נחתו ליד שולחננו (אנוכי והצמודה) חבורת הומואים גאים (ביותר) שהתעקשו על הזמנת שפיכשייק לכל דבר.
ח"ח אני אומרת.
אבל לפני כל זה.
האירוניה.
כבר שבועות שהממיר התקלקל, שבועות שאינני רואה שום סדרה, שום סרט.
שבועות שאני חיה בעולמי הנטול טלויזיה.
הוחלט המעשה להלוות הממיר מהצמודה (ל-3 ימים כי אני כבר עוד שנייה עוברת 😄
שהמעשה בוצע!
כי הוא בוצע!
החליט החשמל בביתי לצאת לשביתה.
האירוניה.
האירוניה אני אומרת.
כסף.
איי איי חברנו הטוב והנאמן,
הבנזונה המזדיין בתחת הזה, שפשוט הולך לאיבוד בכזאת קלות.
שרירים נקרעו עבורו, לבבות התרסקו, משפחות נשברו, ברכיים בכו, סבל אנוש לכל דבר.
ואני שואלת,
אכן אכן אני שואלת,
כוסעמק שלך אלוהים, מה כאב לברוא עץ שמניב נייר מה!?
עינוי.
עינוי אני אומרת.
זוגיות.
בכל צבעיה וסוגיה,
זוגיות,
עושה,
לנו,
טוב.
נו מה!! מה לעשות! גם לי לא בא להודות בזה!
אבל ככה זה, הנה, עכשיו כולם מודים....קדימה...1.....2.....3.....
זוגיות-עושה-לי-טוב.
יפה.
יפה אני אומרת.
ולבסוף.
הספירה בעיצומה.
31 יום חבריי,
31 יום וזה נגמר.
31 יום ואני כבר לא כאן.
"תעבירי את הקערת קסס" אני מרימה חצי עין מהמחשב , ובעזרת הרגל דוחפת את הקערה קדימה ומחזירה מבט למסך.
"מספריים?" אני מרימה את העין השנייה, פותחת את המגירה וזורקת לכיוונה את זוג המספריים הקטנות.
"ריזלות?" היא מחייכת חצי חיוך כזה, ברור לה לחלוטין שהיא משגעת אותי, מבתכלת עליי עם השיער הסגול הארוך שלה, פוני שובב מעטר את פניה העדינות, היא משחקת עם הכתפיים, בתנועה כזאת של מתנצלת אבל לא באמת.
אני סוגרת את מסך המחשב "יאללה, שתי דקות כתיבה את לא תתני לי אה?" אני מגלגלת עיניים וחוטפת את קערת הקססה, מכינה ג'וינט מהיר. היא צוחקת "כולה ריזלות! מה חטפת סיבוב!" היא צורחת עליי בקול העדין שלה, גורמת לי לגחך.
ככה זה.
היא ואני.
אנחנו שותפות כבר שנתיים, חברות הכי טובות, אויבות הכי גדולות, תכלס....פחות או יותר קוץ בתחת האחת של השנייה.
אני המאסטר
היא השפחה.
בלי קולר, כי אין צורך, ובלי מילים, כי הם לא חיוניות.
זה פשוט מערכת היחסים שלנו.
"אז מה שלום הבנזונה?" אני מקלידה כמה שורות במקלדת המחשב , משחקת עם קצוות שיערי האדום , כמוה, גם אני התהלכתי עם שיער צבעוני ארוך, שתינו יפות, אנחנו דואגות להזכיר את זה אחת לשנייה.
"איזה מהם? שלי או שלך?" היא זורקת את המילים מבעד לשאחטה, ומעבירה לי את הג'וינט "שלי" אני מציינת ומכניסה לפה את הרעל הירוק.
"אידיוט כרגיל" אני מהנהנת בחיוך "ושלך?" אני שואלת ולוקחת שאיפה עמוקה, מעבירה הלאה את הרעל.
"בנזונה?" אני צוחקת, שתינו צוחקות.
"אז...מה שלומו?" היא מחייכת חיוך ציני "אין לי מושג על מה את מדברת" אני מרימה גבה, אפילו שתיים "זה..שהיה פה אתמול?" אני מסיטה את המבט מהמסך "אוי למען השם, שוב השתכרתי? איך הוא נראה?" אני שואלת , לא מופתעת מדי, היא רגילה, ואני...אני סתם לא מאוזנת.
"הברמן שלנו מהבר על דיזינגוף, איך קוראים לו נו" היא מנסה להיזכר, מרימה כמה אצבעות צבועות בלק שחור לשחק בשפתיה.
"אה, טל?" אני מחייכת "שווה! עשיתי את טל! " אני מכריזה בקולי קולות והיא מתעלמת "איך נדע עכשיו אם יש לו זין קטן או גדול אם השתכרת?" היא שואלת ברצינות, ואני...מתבאסת "שיט.."
דממה שוררת.
ושתינו צוחקות.
"את נוסעת להורים השבוע?" היא שואלת אותי ואני נוחרת " כדי לדקור אותם?" היא נותנת לי מבט עצבני "משפחה לא מחליפים"
אני נוחרת לעברה "את זה אמרו גם על חלקי גוף לפני 50 שנה" היא זורקת לעברי כרית ואני מורידה לה מכה על הרגל.
"אאו'ץ!" היא צווחת ואני צוחקת.
"אגב! שכחתי לספר לך! מסתבר שההוא משבוע שעבר שהייתי איתו? אח של זה שאת היית איתו! והקטע הכי הזוי? הם אחים של הברמנית שלנו מהבר ממול!"
אני מסתכלת עליה "פאק...גילוי עריות משהו"
מסתכלות אחת על השניה
וצוחקות.
"תגידי...מה אני אעשה בלעדיך?" אני מסתכלת עליה ברגע כזה של חולשה.
היא מחייכת, עיניים נוצצות "אני תמיד אהיה בסביבה, ואם לא...אז בלב"
אני מחייכת.
"כן. אני מניחה שכן..תמיד...בלב."
---------------------------------------------
הרבה מאוד דברים שאתגעגע אליהם
המון דברים שלא אשכח
אין ספור שיעורים שלמדתי
וחוויה אחת גדולה.
עוד חודש.
וזה כל מה שנשאר.
לקום בבוקר ולהרגיש את הרוח החמה מלאת הלחות, שלא נתקלתי בדומה לה בשום מקום אחר בעולם.
לרכב על הגלים הקטנים אך הנאמנים חסרי הטורפים ומלאי הטינופת, שלעולם ועד לא אשכח.
לצחוק עם הירקן שהטרוריסטים הם טיפשים, לשמוע את הצפצוף מנהגי המוניות בדרך למועדון, להרים אצבע משולשת ולחייך.
לחבק אותה,
לחבק אותו,
לחבק אותכם.
כל אלו הם דברים שאני נפרדת מהם.
למה?
כי...אני עייפה, אני עייפה מלשרוד בעיר שלא נותנת,
אני עייפה מלהבין שאני חייבת לעבוד במשהו שאני לא אוהבת.
אני עייפה מהחוויה של תל אביב, למרות שמאוד נהנתי.
אני עייפה מהסמים, מההנגאובר, ומאהבה.
אני עייפה מהצרות, הפציעות, הכאב בפנים ובחוץ.
אבל יותר מהכל..אני עייפה מלהיות טיפשה.
זה היה חמוד, וקצת אנוכי, לפרוש מהכול והלחליט שעכשיו....אני בת 16.
אבל זה פשוט לא זה.
ובשיחה אחר שיחה, אני מבינה שאני לעולם לא אצליח לחזור להיות ילדה, ויכוח אחר ויכוח אני מוצאת את עצמי בעמדה הבוגרת, והצד האחר...ילד.
כך שאין טעם לכל זה, אין טעם לקרוע את התחת, ואין טעם לעבוד בלילות, זה לא שווה את הריבים, הוויכוחים, האכזבות.
אורות תל אביב ב3 בבוקר קורצים לי לשלום.
חברים מחבקים, שונאים את הרעיון.
אני מודה לכל אחד ואחד ממכם.
הייתם.....ועדיין..המון.
זה לא מכתב פרידה,
אלא יותר הסבר.
יש קצת זמן.
בכל זאת , חודש לא עובר כל כך מהר.
ובחודש האחרון
יש לי בקשה קטנה.
לכל מי שרוצה להשתתף, מוזמן בשמחה.
ישבתי על הספסל בגן השעשועים, ילדים וטף רצים מקצה לקצה צדים דרקונים ומשמידים אבירים מושחתים.
הנסיכה הבלונדינית רצה לאמא שתנקה לה את הידיים מן הבוץ הרעיל של הנסיך הרשע, וכתר המלוכה מושלך על הארץ, מתפרק לעלים וזרדים.
הוא התיישב לידי בחיוך, הרמתי את ראשי, עולמם של הילדים חומק מבין אצבעותיי, ואני מוצאת את עצמי מחייכת אליו בחזרה. בדמיוני הוא לבש מכנס קצר, מגפיים לרגליו, בצבע כתום, וגופיית סבא, שיערו הבלונדיני הגיע לכתפיו , קצוות שרופים ועיניים כחולות, שזוף וענק בגודלו, לפחות כ1.90 וכתפיו תפסו כחצי ספסל.
בזמן שהחזרתי את מבטי לכיוון גן הילדים, הוא התחיל לדבר, מילים מעורבבות עם שברי דמיון ובקבוק וודקה מהלילה שעבר, הוא הריח כמו הפרחים הצהובים שלדודה שלי היה בגינה שגדלתי, מתוק אבל חריף.
"זה מעניין את לא חושבת?" אני ממצמצת, לא הקשבתי לו "מה מעניין?"אני שואלת והוא מחייך אליי וחושף סט שיניים מושלם.
"החיים" הוא צוחק ואני צוחקת איתו , אבל לא מבינה למה, הוא קוסם, אני מחליטה באותו רגע שהוא קוסם,
ובגדיו משתנים לגלימה ארוכה, ופתאום כל תשומת לבי מתמקדת בו.
הוא מספר לי שקוראים לו גלעד, אבל אני חושבת שקוראים לו גלבול הקוסם.
הוא תופס בידי ומוביל אותי לחוף הים, לטייל על החול, מספר לי על חייו, ואני...פעורת פה.
הוא מספר לי שהוא כבר גדול, אני חושבת שהוא בן 420, אבל הוא טוען שהוא רק בן 28, שפתיו מגוללות סיפור על נער שובב, שגדל במושב, ושירת בקרבי, בצבא הקוסמים כמובן.
נער שלמד לגלוש כבר בגיל 8 ולעולם לא טייל, כי הוא מאוהב בישראל, הוא גם מוסיף ואומר "אני לא מבין למה הם נוסעים לחפש את עצמם " הוא מתכוון לקוסמים האחרים "כשבסופו של דבר..הכל נמצא ממש כאן"
אני מדליקה סיגריה והוא אומר לי שבסוף אני אמות מזה.
אני מתחכמת עם חיוך "בסוף מתים מהחיים" הוא נוחר לעברי בלגלוג קל "אז את פשוט מקדימה את הסוף?"
הוא לא נותן לי אופציה אחרת.
אני מכבה את הסיגריה.
הוא מספר לי על אהבת חייו, הם נהגו לשבת יד ביד על החוף, ולצחוק עד אור הבוקר, הוא מספר לי על מסיבות הטבע, ואני חושבת לעצמי שמסיבות טבע של קוסמים זה בטח ממש מגניב.
הוא גם מספר לי על חברים שלו, הקוסמים האחרים, ומבטיח שיום אחד יכיר לי אותם, אבל לי זה לא כל כך חשוב, מספיק לי להכיר קוסם אחד.
הוא ממשיך ומספר על היום שהוא סיים ללמוד, ועל ההחלטה לא להמשיך לאוניברסיטת הקוסמים, כי הוא מעדיף להשליך את קסמיו על הגלשן, הוא מצביע לכיוון הים ומספר לי על הזרם הבוקע, מופתע כאשר הרמתי את ידי, והצבעתי על הזרם לפניו, צחקנו.
הוא שואל אותי שאלות, ואני עונה, מבלי להסתיר יותר מדי מידע, הוא צוחק עלי שהוא מגלה בת כמה אני, ומחבק אותי כמו שאח גדול מחבק אחות קטנה.
הוא קוסם.
הוא חייב להיות.
הוא מספר לי על התקופה שהוא נפל מהגלשן, יום אחר יום, שבוע אחר שבוע.
אני עושה פרצוף עצוב והוא נושק לי על המצח, יש לו שפתיים רכות, ואני נמסה.
הוא מרים אותי באויר ועוזר לי לטפס על שובר הגלים, אני מתבוננת בגלים הנשברים על המזח, וחושבת על בתולות הים שמצותתות לנו בדממה העולה של הגלים.
"גם אני אהיה קוסמת יום אחד?" הוא מחייך "ברור שכן, את כבר אחת" אני מחייכת ומאמינה לו, בכל לבי אני מאמינה לו. הוא מרים את היד ומצביע לאופק "ברבורים" הוא מציין ואני מתחילה לספור כ-6 ברבורים לפני עליית הגלים הגדולים, אני מרימה את ידי ומצביעה לכיוון אחר "השבירה שם טובה יותר"
אבל אני רואה שכבר יותר מדי קוסמים אחרים תפסו את הקו.
הוא מספר לי על היום שהוא החליט לעזוב את הכל, ביום שאמרו לו שהוא כבר לא צריך להמשיך להילחם.
הוא החליט לחיות בבקתה קטנה בעיר הקוסמים, ולקום כל בוקר על הים, להתחבק עם הגלים.
"עד שאני כבר לא אוכל לחתור" הוא מוסיף ואני שוב עושה פרצוף "אבל למה?" אני שואלת והוא מרים את כתפיו
"כי אין בזה טעם...אני מעדיף לחוות את הכל בצורה הטהורה שיש"
עכשיו הוא מדבר איתי על סמים, אלכוהול, ועל סקס.
מספר לי כמה שהסמים לקחו את כוחותיו, הפכו אותו לעיוור מול היופי שהיה מול עיניו, הוא איבד אותה, הוא איבד את הקסם, והאלכוהול....רק עזר.
אני נשענת לו על הכתף, השמש כבר עומדת להיות חזקה מדי בשבילו, כי הוא קוסם כזה של לפנות בוקר.
"סמים, אלכוהול, אלו תוספים...אנחנו תמיד מחפשים להוסיף לעצמנו...שבאמת לא צריך" הוא לא אומר את זה בשבילי, הוא גם לא מעביר עליי ביקורת, הוא פשוט מציין עובדה של קוסם חכם בן 420.
אני מסתכלת בעיניו, הם כחולות, יותר כחולות מהים, נשענתי לתוך זרועותיו הגדולות וישבנו בשקט , שם על הסלעים.
הוא עוטף אותי, ואני מרגישה את החול מלטף אותנו עם כל משב רוח, אני מסתכלת מעלה.
עיניי דומעות "אולי תילחם?" הוא מחבק אותי חזק יותר ואני כבר בוכה "ולא להרגיש את הקסם שבחיים?"
אני מסתובבת אליו "בבקשה" אני כמעט מתחננת.
הוא מחזיק בידי ומצביע לשמיים, כנראה שהאצבע שלו היא מטה הקסמים, עננים של דרקונים ואבירים חסרי פחד נוצרים בשמיים, קרבות עקובי דם של מנצחים חזקים ומפסידים רשעים נוצרים מול עיניי.
וברקע, קוסם רחב כתפיים, מגבעת גדולה וגלימה של כוח, הוא מצביע לכיוון הדרקונים , הנושפים אש וקרח לכיוונו,
אך זה לא עוזר, הוא חזק מדי,
הוא גלובל הקוסם.
---------------------------------------------
כתבתי את זה בשביל בחור שהכרתי , קוראים לו גלעד והוא בן 28, הוא חולה בסרטן סופני, ולפני כשלושה חודשים הוא ויתר על טיפול שהיה אמור להאריך את חייו בעוד כשנה, הוא החליט לחיות את החיים, לקום כל בוקר ולגלוש, לטייל על הטיילת על החברים שלו ופשוט לחייך, עד הרגע האחרון. אני מצדיעה לו, בכל מובן אפשרי.
