השקפותיה של שפחה.

לגור עם אמא..זה לא פשוט.
-------------------------------------

אני מתעוררת בבוקר (19:56 על השעון...שלא תגידו שאני לא מכינה את עצמי לנסיעה)
כן כן אני מודה, אני גופה רקובה, שמצמיחה שורשים בספת העור בבית אימי.
וכמו כל בת מסורה שכמוני, אנוכי מוצאת לנכון להרים את הטלפון ולחייג לאימי..ככה..שתביא חסה הביתה

הטלפון מצלצל
אך אין תשובה.

הכלבים נכנסים לפסטיבל נביחות אזורי (כן נו מה עכשיו יש לי שניים, הג'וי, והצ'יוואוה שלא סותמים את הפה) ואני אינני מבינה למה.

טלפון הבית מצלצל בצלילי נהירת סוסים...לכו תבינו את הפונקציות של הטלפונים של בזק היום, עוד שניה יביאו לי את הכלב של דנה אינטרנשיונל שישיר לי דיווה ויקטוריה כל פעם שאיזה אידיוט מתקשר הביתה.
ופסטיבל הכלבים האזורי נפתח בשנית.

אני מצלצלת לאמא.
יש לציין שאנוכי הייתי ב99 אחוז ישנה לפני המשך הפוסט.

לפתע, ובלי שום התראה.
אני שומעת ברווז
מה ברווז!
ברווז נו ברווז! גע גע גע גע גע גע!

בטמטום מוחלט וללא שום הסבר אני נכנסת לפניקה זמנית לצלילי הכלבים מנסה להבין איך למען השם נכנס לי לביתי שנמצא בקומה רביעית לא פחות ולא יותר....מברווז!

הכלבים יוצאים למצוד! אני ממשיכה להתקשר לאימי בקצב רצחני.
כשלפתע.
טלפון הבית מצטרף לחגיגה.

גן חיות ניהיה לי פה!

אני רצה לטלפון עם השוונץ של השיער משמאל, עיניים מכוסות באיפור מרוח משבוע שעבר, לק מקולף, שני כלבים אחריי בהיסטריה...ואתם תוהים למה אהבתי לגור לבד.

עניתי לטלפון.
-"מותק, תקשיבי שנייה..."
-"אמא!! יש לנו ברווז בבית!"
-"מה? על מה את מדברת?"
-"ברווז נו כוסעמק ברווז אני אומרת לך כבר שעה אני מנסה לתפוס אותך ויש לי ברווז בבית מה לא ברור ברווז!!"
-"אההה"
-"מה אההה מה!? יש בכלל דבר כזה צייד ברווזים ברעננה!?"
-"אז בדיוק רציתי להגיד לך! שכחתי את הטלפון בבית"
-"מה הקשר?"
-"הצלצול שלך הוא של ברווז"

לאחר חיפושים ארוכים, אני מוצאת את האייפון המשוכלל של אמא, מוחבא בחדר השינה מוקף בקירות יוצרי הד.
סעמק.

לחיות עם אמא
זה לא פשוט.