|
|
|
אני פותחת עיניים רק כדי להסתובב ולהתכרבל עם החול.
רוח הים מלטפת את גבי החשוף.
כאב הראש מהדהד , מסמל את סוף הערב.
אני ממצמצת,
מסובבת את ראשי,
דידי, החבר הקבוע שלי לגלים.
אני מחייכת.
גם אם אני לא בדיוק זוכרת מה קרה..
אני מעירה אותו
"בוא לגלוש"
הוא מתמתח
"אחרון בהיריון"
אוקיי
אוקיי
הלו
אל תפלו עליי, בחייכם.
מה אתם חושבים? שאני עשויה מקיר לבנים?
גם לי קשה.
גם להומלס מהפינה קשה.
גם לכלב שלי קשה.
ל-כ-ו-ל-ם קשה.
Deal with it.
I really dont have answers.
אם היה לי תשובות...
אתם חושבים שעדיין הייתי פה?
יש בני אדם..שלעולם לא נצליח לברוח מהם.
יש את זאת שתמיד תעמוד מאחורינו, תמיד תיהיה שם גם אם בחרנו לא לדבר איתה שנים, את זאת שלעולם ועד תחזיק את הדלת פתוחה, ואת האוזן קשבת. זאת שתמיד תאהב, אפילו אם אני לא בתקופה של לאהוב בחזרה.
ושאני חולה...היא תכין לי את המרק עוף שלי..כי ככה זאת אמא.
היא גורמת לי לזכור שתמיד יש לי מקום ללכת אליו
היא גורמת לי לחייך
היא גורמת לי לכעוס
אבל הכי חשוב
היא גורמת לי להבין שתמיד יש תקווה.
יש אותו, שהתקשר 5 פעמים בשבוע רק כדי לשאול אם אני בסדר, אבל לדאוג להזכיר לי שהחיים קוראים לי להתעשת,
לדאוג להזכיר לי שיש לי עוד דרך ארוכה, וצריך להספיק לעשות תואר שני, וכמובן לא לשכוח את המשרה שמחכה, והכלב שחייבים למצוא פיתרון, אבל הוא אוהב אותי, הוא תמיד אוהב אותי, כי ככה זה , שאת הבת של אבא.
הוא גורם לי לזכור שיש לי מטרות
הוא גורם לי לצחוק
וגורם לי להציב אתגרים
אבל יותר מכל..
הוא עוזר לי לגדול.
יש אותה, שתעמוד לצידי , ואני אעמוד לצידה.
אני אסתכל עליה בוכה
אני אסתכל עליה צוחקת.
היא תחזיק לי את היד שאני לא אדע מה לעשות
ותגיד לי שהכל יהיה טוב
כשהיא יודעת....שהיא משקרת.
אבל ככה זה עם החברה הכי טובה.
היא מזכירה לי...כל פעם מחדש..שאני לעולם לא לבד.
יש אותו.
שאני לא מצליחה לברוח ממנו, הוא שם, הוא מסתכל, הוא שם.
הוא גורם לי להתחרט על דברים שאין סיבה שאתחרט עליהם.
הוא גורם לי לשנוא אותו, למרות שאני תוהה למה.
הוא גורם לי לחשוב פעמיים על כל החלטה
אבל הכי גרוע
הוא גורם לי לפחד.
לפחד לאהוב.
כוסעמק.
פעם לא הייתי כזאת.
....
סיבוב שמאלה
....
סיבוב ימינה
....
ג'וי, בחייאת אמא שלך תן מקום
...
ג'וי בחייאת אחותך הצולעת! אני מנסה לישון
...
או אוי התחת שלי כואב
....
ג'וי!! אל תשים את התחת שלך בפרצוף שלי
מערכות היחסים שלי לאחרונה...משונות.
אולי מכיוון...שאני מרוכזת בעצמי במקצת.
פתאום הזמן שלי עם עצמי ניהיה חשוב, פתאום לא כזה חשוב לי מה שם, מי יהיה, ומי היה ולא יחזור.
אני אוהבת להנות.
המסיבה אתמול...הייתה...הנאה.צרופה. אמיתית, מכל הבחינות.
(את התודות אני אשים בפורום בקרוב)
אבל תודה לאייר ולל"ג שפשוט...פאקין מצליחים לעשות לי את השבוע, פשוט ככה, אתם מדהימים.
אני יודעת שלא מזדמן לי לעדכן את הבלוג לעיתים קרובות כמו פעם. אני חסרת אנרגיות אחרי העבודה.
בכל מקרה...
אני חוזרת להתכרבל עם אהובי,
כי כשהוא מחבק אותי...הכול טוב בעולם 😄
אפילו שהכלב הארור לא מפסיק לנבוח היום.
לילה טוב.
....
ג'וי אתה רציני?! תחזיר את השמיכה לפה!!
אני זוכרת אותו עטוף בסרט אדום, וזהו.
זה כל מה שאני זוכרת שהוא הגיע,
בבוקר התעוררתי ורצתי לסלון, התיישבתי על כסא העור השחור הגדול של אבא,
זה שאבא לא הרשה לאף אחד חוץ ממני לשבת עליו,
והוא לידי.
אני זוכרת שחזרתי מבית ספר, ולא אהבתי ג'ינסים, אז לבשתי טייץ,
וחולצה צהובה עם פרחים אדומים.
היה יום חם והבית היה סגור, המזגן היה קר,
והייתי עייפה, אז ישבתי על הרצפה ונרדמתי.
והוא לידי.
אני זוכרת שחזרתי בוכה בהיסטריה הביתה
כי נכשלתי במבחן או בוחן, ובכיתי
אמא בעבודה, אבא בנסיעה,
בכיתי.
הוא הניח את האף שלו ליד האוזן שלי
ולא זז.
אני זוכרת שהייתי מאוהבת בפעם הראשונה,
והייתי חוזרת מהים מלוחה ומאושרת,
והייתי יושבת ומספרת לו הכול,
בקול רם, כמו מטורפת.
והוא הקשיב, לידי.
ושנסעתי ללמוד, ושחזרתי, שסיימתי את היסודי, החטיבה, התיכון, התואר.
אני זוכרת שעברנו לתל אביב,
אני זוכרת שדאגתי.
אני זוכרת שהוא עבר ניתוח,
וישבתי שעות בחדר המתנה
וחיכיתי
לעיניים השחורות שיסתכלו עליי ואני אדע,
שאין שום סיכוי בעולם שאני אהיה לבד.
לא כשהוא לידי.
"אני אוהבת אותך"
אני מזכירה לו כל יום
"מה אני אעשה בלעדייך?"
אני שואלת אותו כל שבוע
"תודה"
אני אומרת שוב ושוב כשהוא מצחיק אותו
אני לא אשכח את היום.
כשאמרו לי שהוא לא יכול לבוא.
את המסע הזה..הוא פשוט לא יחזיק מעמד.
את המשך המסע אני אהיה חייבת לעשות לבד.
חזרתי הביתה,
ישבתי על הספה
בכיתי.
והוא לידי.
http://www.youtube.com/watch?v=God4uk1Avj8
טוב נתחיל מכך שהסיבה היחידה שאני לא כותבת בבלוג זה כי כל יום, בדיוק כשאני חוזרת מהעבודה, השרת של הכלוב מבצע אתחול מזדיין, חצי שעה לא מצליחה להיכנס לכלוב, ואני נרדמת, בחייאת אמא שלכם, אי אפשר לקבוע את האתחול לאיזה 6 בבוקר?!
עזבו בחייכם, כל השבוע המזדיין הזה (אוי אוי ובאמת סליחה על הבוטות) הולך הפוך.
הראוטר התקלקל, והנה קללה על ראשי, עליי לקפוץ פיזית לסניף בזק לא פחות ולא יותר, מקום איסוף אספסוף כזה ואחר, והנה אני, הבחורה עם רמת הסבלנות הכי נמוכה בארץ, בתור, לראוטר, בבזק.
אלוהים שולח לי סימנים בצורת פקידה בלונדינית שלא סיימה כיתה ה' לעזוב את הארץ.
הכל התחיל במספרים, הכל תמיד מתחיל במספרים, אחרי 56 דקות ישיבה המספר שלי הגיע, אבל לא לפני שהפרחה מאשקלון ובעלה נכנסים בסערה לסניף וצועקים שהמספר שלהם היה לפניי, הם פשוט הלכו לטפל בתינוק שאני בטוחה שלא רחוק היום וישכח באוטו.
אתם מכירים אותי כבר,
נראה לכם התווכחתי?
מה פתאום, אנוכי שוחרת שלום, שוחרת שלום אמרתי.
אז הנה עקפו אותי הפרחה עם הגוונים ובעלה והתינוק, ואני לוחצת פליי על עוד שיר באייפוד, שומעת את הסבתא הזקנה מתלוננת לנכדה שלה כמה בור ועם הארץ הזוג הנ"ל.
וככה באמצע אחד השירים האהובים עליי של יוזלס איי די, ניגש אליי פעוט בן 3, שהחליט להעביר לי הדרכה אחד על אחד על פקוגן,
נגיד לא?
מה פתאום.
אז אני זורקת קלפים באמצע סניף בזק, שומעת את הערס (הבעל של הפרחה) מאיים שהבן דוד שלו יסגור את הסניף, ראוטר מקולקל ביד, ומקשיבה איך כל העולם שלנו בנוי למעשה מנקודות, ומפלצות כוח כאלו ואחרות.
הגיע תורו ברוך השם והתיישבתי מול הבחורה, 27 דקות מסבירה לי את כל התקלות ולמה אמרו לי להגיע לסניף, יש לציין שכל שנייה הייתי צריכה לעצור על מנת להעביר קורס מהיר במונחי מחשב.
להלן
דוגמא
מארה- בכל מקרה...אז ניסיתי להתחבר וקיבלתי את התקלה 619 , אז עשיתי את החיבור האבחוני , ראיתי שנכנס, משמע משהו לא בסדר בראוטר מקומי, ואז התקשרתי.
פקידה- חיבור אבחוני?
מארה- כן שמשנים את השם משתמש וסיסמא לסיסמא של הטכנאי?
פקידה- ואיך ידעת את זה?
מארה- אה כי כל הזמן עושים את זה בטלפון אז חסכתי
פקידה- ולא חשבת שזה אולי מה שקילקל לך את הראוטר?
מארה- אה? מה קילקל? כולה...שם משתמש וסיסמא
פקידה- את לא אמורה לגעת בראוטר
מארה- זה לא בראוטר!! זה במחשב!
פקידה- שקשור לראוטר
מארה- את עושה ממני צחוק או שאנחנו ברצינות מדברות על זה?
אז אחרי כל זה, מסתבר שבכלל אין לה את הראוטר שאני צריכה, ואם אני רוצה משהו אחר אז זה בתוספת של 119.99 שקלים לחודש, והתחייבות של עוד כ30 שנה פלוס מעמ ללא ריבית וחסכונות פקלים.
אז סעמק, קמתי מוקדם, הלכתי לבזק, פרחה ובעלה צעקו עליי, עקפו אותי, סבתא התלוננה מול הפרצוף שלי יורקת שאריות אוכל מן התותבות שלה עם כמה שהשתנה עם ישראל, וישבתי על הרצפה עם ילד בן 3 ושיחקתי מפלצות.
עזבו אותי בחייכם
מי צריך ראוטר.
אני הולכת לשחק פקוגן.
המציאות דורשת ממני המון, מכולנו.
מרבית האנשים יעדיפו לעצום עיניים, להתעלם.
אבל אי אפשר, לא לנצח.
המציאות מכתיבה לנו את המעשים הנכונים,
מזכירה לנו שיש עוד משתנים בחיים.
המציאות פה להזכיר לנו שהלב כואב,
המציאות פה להזכיר לנו שיום חופש זה מותרות, לא אפשרות.
היא פה כדי להזכיר לי , שלכל דבר שאני עושה יש תוצאות.
היא פה כדי להבהיר לי שמתישהו הכיף צריך להיגמר.
המציאות פה כדי ללטף את הכתף ולהגיד "אל תשכחי"
היא פה כדי לגרום לדמעות לרדת ולחיוך להופיע.
היא זאת שבועטת לי בתחת שאני נופלת,
ומחייבת אותי להיאבק עם כל מה שאני לא רוצה.
היא גם זאת שמאפשרת לי סיבה לברוח,
אבל מזכירה לי...שאין הרבה לאן.
היא זאת שמחבקת אותי בלילה ואומרת "הכל יהיה בסדר"
אבל יום אחר כך מזכירה את השכר דירה.
היא זאת שמכירה לי המון אנשים, אך את עניין בחירת החברים..
היא כבר משאירה לי.
ובדיוק בתקופה שאני בטוחה שאני רוצה להתעלם ממנה, להנות מהכל, לא להסתכל אחורה, לא להתחרט, כי אין על מה.
היא מזכירה לי..שאני סתם בורחת מהבלתי נמנע.
אז הבחירה הגיעה, והמציאות איתה.
שוב ושוב ומזכירה..שאולי הפעם...הכיף נגמר.
אין סיבה לדחות, לא קשור הגיל, לא קשורה השנה.
כיף יש בכל מקום,
בחירה יש רק פעם אחת.
כמה עוד יכאב? המציאות מזכירה לי שכך יהיה לעד.
כמה עוד יקח? המציאות מזכירה שאין הרבה זמן.
כמה עוד אפשר? המציאות מבהירה שזה עניין של בחירה
כמה עוד אחיה? המציאות מחייכת ועונה "תשאלי מחר"
המציאות הגיעה,
הנה היא מכה.
על שדרות רוטשילד, יש עכשיו תערוכה ממש מקסימה עם דגש על מחזור ואהבה לסביבה.
מכיוון שאני ישנה רוב היום, החלטתי שזה ראוי ויאה שאסתכל על הכל.
וכך יצאנו לטיול ארוך, אני והכלב.
המיצג האהוב עליי היה בית קומפקטי, שפשוט מכיל הכל, ומה שיפה בעניין שהוא יצר את הבית -באמת- אפשרי למחייה, כמו קופסא קטנה שאפשר לשים בחצר ולחיות בה, וכל מה שצריך בעתי הלא רחוק, זה בלוק קטן של אדמה ואתה מסודר.
מה שיותר משעשע זה פשוט העניין...שכולנו יודעים...שזה פשוט לא יקרה.
בני אדם יותר מדי חמדנים בשביל זה.
אבל הרעיון הקסים אותי, ממליצה בחום לתת איזה סיבוב על השדרה.
אני מתה ללכת לים, ללכת להירקב על החול החם, מבלי להתייחס לשעה או ליום, ללכת להירקב.
עוד מעט
עוד מעט.
למה יש לי הרגשה שאני כל הזמן אומרת....לכמעט כל דבר...."עוד מעט"?
אז שמעו מה חשבתי לאחרונה.
ואני יודעת שכולם טחנו על זה..
הטופיק להיום הינו דימוי עצמי.
שלא תבינו אותי לא נכון, אני מאוד בעד להראות טוב, ואם אתה לא נראה טוב, תרים את עצמך למכון כושר, תוריד קצת פחמימות והכול טוב ויפה. אבל אני הרבה יותר בעד לאהוב את איך שאתה נראה.
שימו שתי בחורות שנראות באותו משקל, אותו גובה, אותו צבע שיער וכו, ולאחת מהן יש ביטחון עצמי גבוה, אוטומטית היא תעמוד ישר יותר, תזקוף ראש, ידיים על צידי המותן,ותחייך.
הבחורה שחסרת ביטחון עצמי, תעמוד עם ידיים משולבות, גב כפוף, ואני מתערבת איתכם שגם שיער אסוף.
ולהלן הנקודה שלי
זה לא באמת משנה איך אתה נראה, זה משנה איך אתה רואה את עצמך.
וכן!
אני יודעת שאמרו את זה.
מי לא אומר את זה.
אבל בוא נודה, מי באמת מרגיש ככה?
אני חושבת שזה מגיע ברגעים, כל אחד מאיתנו חסר ביטחון , וכל אחד מאיתנו מלא ביטחון.
וכמו שהגדרתי "אורגזמות", ו"רטטים" (ראה פוסט "אורגזמות" אם אינך יודע על מה מדובר)
להלן הגדרת השבוע, הגדרת אנחות.
אנחות לא בהכרח חייבות להיות טובות אלא גם רעות, ולמעשה עליהם נתרכז היום.
למשל
כבר שנתיים שאתם מאוהבים במישהו, הוא ניגש אליכם, מחייך , אתם עובדים ביחד אז זה לא נדיר.
כל פעם שהוא עובר אתם מורידים את הראש, כי אתם צריכים להוריד 5 קילו\ לצבוע שיער\להתגלח וכו וכו.
אבל יום אחד, אתם מעבירים הרצאה, בנושא שאתם הכי טובים בו, אתם על הבמה, אתם שונאים להיות על הבמה, אבל זאת העבודה. כמו תמיד ההרצאה הייתה מעולה, כי אתם מקצועיים. ושהמישהו ניגש אליכם עם חיוך...הפעם..הוא גם ישאל מה אתם עושים אחר כך.
זאת אנחה של התאהבות
או למשל
ההרגשה לנצח יריב ישן, אחרי שהוא השפיל אותכם שוב ושוב ושוב. הרמת הגביע מעל הראש, הרמת סנטר, אתם הכי שיש, הכי טובים, הכי יפים, הכל טוב בעולם.
אנחת ניצחון ללא ספק.
אבל יומיים אחר כך, הוא הביס אותכם, ושוב אתם תוהים למה לא הצלחתם, עולים על המשקל, צובעים את השיער, משנים את השם.
עומדים מול המראה ומחזיקים את הראש "למה אני לא מספיק טוב?"
אנחת כישלון.
נשאר לך עוד 3 קילו להוריד, 3 זה הכל, 3 קילו קטנים וסיימת, 3 קילו.
יום הדין הגיע, את עולה על המשקל, היום זה היום, את מסתכלת על המחוג, אבל הבן זונה תקוע על 63 קילו.
את שמה את שמלת החתונה, ובוכה, כי היא מרגישה לוחצת.
אנחת אכזבה.
היא לא מפסיקה, יום אחר יום אתם צריכים להסתכל עליה מקיאה לאסלה, יום אחר יום, ניסיתם להפסיק, ניסיתם הכל, כל אפשרות שיש...אתם מסתכלים עליה גוססת כל דקה, מסתכלים עליה נכנסת לשמלה הצהובה שהיא לבשה שהייתם פעם ראשונה בלונה פארק.
שהייתם בכיתה ט' אולי י' ומחייכים, רוצים לגשת אליה, להזכיר לה..היא מסתובבת אליכם ואומרת "למה אני לא מצליחה להיות יפה?"
אנחת עצב.
אתם מול המראה, אתם נראים טוב, כן , אין לכם בעיה עם זה, אבל משהו מרגיש לא טוב, אתם יושבים המול המראה, ומרימים את התער שיש לכם על שרשרת, בתנועות חלקות ומדויקות אתם מבצעים סדרה של חתכים דקים בפרק היד, נותנים לדם לזרום, מכסים בפד וצמיד כדורסלנים, ויוצאים החוצה להיות מה שכולם חושבים.
אנחת סתר.
אבל אם יש אנחה אחת, שלעולם ועד תרדוף אותי, לעולם ועד תדאיג אותי, זאת בהחלט הבאה.
אתם שוכבים על הספה, החלונות סגורים, השמש עושה לכם רע, יש ג'וק על הרצפה, אבל ממש לא אכפת לכם, הטלפון מצלצל...מצלצל...מצלצל..מתי הבטריה תיגמר כבר. הוודקה על השולחן, הטלויזיה שבורה,יש דפיקה בדלת, הבעל בית מזכיר לכם על השכר דירה.
אתם יושבים על הספה, מסתכלים בטלויזיה השבורה, איבדתם הכל.
אנחת ייאוש.
---------------
כולנו חוויו את כל סוגי האנחות, זאת בחירה שלנו, איזה אנחות נרצה לבצע שוב.
מוקדש לחברים ולחברות אלו שסיימו, אלו שהיו, אלו שמנסים, אלו שהפסידו, ואלו שניצחו.
http://www.youtube.com/watch?v=a2MemtgASVA
פתאום עליתי על משהו.
מסתבר...שאת הטיול הגדול שאמורים לעשות אחרי השחרור?
מסתבר שהתחלתי אותו...פשוט..לא שמתי לב :]
