השקפותיה של שפחה.

אני זוכרת אותו עטוף בסרט אדום, וזהו.
זה כל מה שאני זוכרת שהוא הגיע,
בבוקר התעוררתי ורצתי לסלון, התיישבתי על כסא העור השחור הגדול של אבא,
זה שאבא לא הרשה לאף אחד חוץ ממני לשבת עליו,
והוא לידי.

אני זוכרת שחזרתי מבית ספר, ולא אהבתי ג'ינסים, אז לבשתי טייץ,
וחולצה צהובה עם פרחים אדומים.
היה יום חם והבית היה סגור, המזגן היה קר,
והייתי עייפה, אז ישבתי על הרצפה ונרדמתי.
והוא לידי.

אני זוכרת שחזרתי בוכה בהיסטריה הביתה
כי נכשלתי במבחן או בוחן, ובכיתי
אמא בעבודה, אבא בנסיעה,
בכיתי.
הוא הניח את האף שלו ליד האוזן שלי
ולא זז.

אני זוכרת שהייתי מאוהבת בפעם הראשונה,
והייתי חוזרת מהים מלוחה ומאושרת,
והייתי יושבת ומספרת לו הכול,
בקול רם, כמו מטורפת.
והוא הקשיב, לידי.

ושנסעתי ללמוד, ושחזרתי, שסיימתי את היסודי, החטיבה, התיכון, התואר.
אני זוכרת שעברנו לתל אביב,
אני זוכרת שדאגתי.
אני זוכרת שהוא עבר ניתוח,
וישבתי שעות בחדר המתנה
וחיכיתי
לעיניים השחורות שיסתכלו עליי ואני אדע,
שאין שום סיכוי בעולם שאני אהיה לבד.
לא כשהוא לידי.

"אני אוהבת אותך"
אני מזכירה לו כל יום
"מה אני אעשה בלעדייך?"
אני שואלת אותו כל שבוע
"תודה"
אני אומרת שוב ושוב כשהוא מצחיק אותו



אני לא אשכח את היום.
כשאמרו לי שהוא לא יכול לבוא.
את המסע הזה..הוא פשוט לא יחזיק מעמד.
את המשך המסע אני אהיה חייבת לעשות לבד.
חזרתי הביתה,
ישבתי על הספה
בכיתי.
והוא לידי.