יש בני אדם..שלעולם לא נצליח לברוח מהם.
יש את זאת שתמיד תעמוד מאחורינו, תמיד תיהיה שם גם אם בחרנו לא לדבר איתה שנים, את זאת שלעולם ועד תחזיק את הדלת פתוחה, ואת האוזן קשבת. זאת שתמיד תאהב, אפילו אם אני לא בתקופה של לאהוב בחזרה.
ושאני חולה...היא תכין לי את המרק עוף שלי..כי ככה זאת אמא.
היא גורמת לי לזכור שתמיד יש לי מקום ללכת אליו
היא גורמת לי לחייך
היא גורמת לי לכעוס
אבל הכי חשוב
היא גורמת לי להבין שתמיד יש תקווה.
יש אותו, שהתקשר 5 פעמים בשבוע רק כדי לשאול אם אני בסדר, אבל לדאוג להזכיר לי שהחיים קוראים לי להתעשת,
לדאוג להזכיר לי שיש לי עוד דרך ארוכה, וצריך להספיק לעשות תואר שני, וכמובן לא לשכוח את המשרה שמחכה, והכלב שחייבים למצוא פיתרון, אבל הוא אוהב אותי, הוא תמיד אוהב אותי, כי ככה זה , שאת הבת של אבא.
הוא גורם לי לזכור שיש לי מטרות
הוא גורם לי לצחוק
וגורם לי להציב אתגרים
אבל יותר מכל..
הוא עוזר לי לגדול.
יש אותה, שתעמוד לצידי , ואני אעמוד לצידה.
אני אסתכל עליה בוכה
אני אסתכל עליה צוחקת.
היא תחזיק לי את היד שאני לא אדע מה לעשות
ותגיד לי שהכל יהיה טוב
כשהיא יודעת....שהיא משקרת.
אבל ככה זה עם החברה הכי טובה.
היא מזכירה לי...כל פעם מחדש..שאני לעולם לא לבד.
יש אותו.
שאני לא מצליחה לברוח ממנו, הוא שם, הוא מסתכל, הוא שם.
הוא גורם לי להתחרט על דברים שאין סיבה שאתחרט עליהם.
הוא גורם לי לשנוא אותו, למרות שאני תוהה למה.
הוא גורם לי לחשוב פעמיים על כל החלטה
אבל הכי גרוע
הוא גורם לי לפחד.
לפחד לאהוב.
כוסעמק.
פעם לא הייתי כזאת.
לפני 14 שנים. 22 במאי 2010 בשעה 11:31
