השקפותיה של שפחה.

רגל ימין לקצה כתום, רגל שמאל קצה V3 כחול, מעולה, עכשיו רק את היד...ונצליב..נו קדימה עוד קצת..ונפילה.

זה תהליך הטיפוס,
מצחיק, כי הוא מזכיר לי את תהליך ההחיים שלי כרגע,
רגל אחר רגל , צעד אחר צעד, ונסיגה לאחור.
יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, וכל חודש מההתחלה.
ניסיון להגיע לקצה הרחוק, הבלתי נראה
ונפילה.

רגל שמאל ימינה, נתפוס תמיכה מהפינה, והיד...נשלח את היד שמאלה "את יודעת...אם תחליפי רגליים..את תצליחי יותר" אחד הבחורים זרק לעברי. המעשה בוצע, עברתי עוד חלק במסלול.

קשה להצליח לבד בהכל,
גם אם חשבתי שזה שטויות,
טעיתי, קשה להצליח לבד בהכל,
ויד שמושטת קדימה, גם אם לא במגע, או במעשים
תעזור להתקדם עוד צעד קדימה..
לאו דווקא בקיר..גם..בחיים.

אוקיי, עכשיו שרירי בטן, ניתר קל למעלה, החלפת ידיים מהירה, זה יהיה סיכון, זה יכאב, אבל יש סיכוי שזה יעבוד, הניתור הגיע, מכה קלה בצד הימיני של הראש, הברך משתפשפת , ניצוץ קל של שריפת כאב מוכרת, אך יציבה.
עוד צעד קדימה.

אין הרבה מקום בחיים לפחדנים,
תעוזה..לימדה אותי המון.
קפיצה מסוכנת ללא נודע, תקווה.
אמונה.
זה יכול להיות טעות, ואולי..
הטעות שהטובה ביותר שנעשתה.

הקצה כבר נראה, הסוף מתקרב,טוב, המרחק הוא גדול, אני אצטרך לפצל את זה לשניים, והזוית שם תהרוג אותי, ואני לא מספיק גמישה כדי ללכת על זווית חדה כמו בפינה ההיא..הבנתי, רק נרים את הרגל טיפה...לשם.

לחשוב על דברים לפני המעשה,
יכול לעשות נפלאות,
לפעמים, ספונטניות ופזיזות..
לא תמיד יועילו לטובה.
אם לא חושבים..זה לא נקרא לקחת סיכון..זה נקרא,
להיות טיפשים.

הצעד האחרון, הכל תלוי בצעד זה, אם ניכשל , עלינו להתחיל מההתחלה, וללמוד את כל שלמדנו בפעם הקודמת שוב, אולי פיספסנו משהו בדרך, רגל למעלה, נהפוך את הברך, נשתמש בעקב, אין סיכוי..אני לא אצליח...זה רחוק מדי, כואב לי השרירים, אני עומדת ליפול,
אבל סעמק עד שהגעתי לפה!
סיבוב מהיר של היד, שריפה פנימית של כאב מהמאמץ.
נגיעה באבן הקצה.

לבסוף..עלינו להאמין.
שלמרות כל הקשיים, הכאב, והדרך הארוכה
אפשר להצליח
ושבסוף..הצעד האחרון תלוי רק ורק בי, בך, בנו.
ורק אנחנו יכולים לעשות אותו,
רק אני.

עלינו להאמין.

סוף המסלול.

"תעבירי את הפסטה" אני מרימה את צלחת הפסטה חיטה מלאה ורוטוב עגבניות מעורבב עם קמצוץ של שמנת פטריות וענן של סוטול עוד מהלילה הקודם.

"בקיצור, הוא שווה" חברה אחת פוסקת ומרימה את הג'וני לפה
"כן, דוגרי שווה, כולם מתלהבות" אני פוסקת בקול ולוקחת עוד ביס מהבטטה האפויה

"כן הוא חתיך, אחלה גוף, גבוה כזה, שווה, שווה" החברה הראשונה מוסיפה ואני מהנהנת בהסכמה.

"טוב אוקיי שיגיע נראה" החברה השלישית מחייכת להסכמה.
"איזו בילד-אפ עשינו לו, מינימום בראד פיט נכנס, אבל שווה, שווה" השותף טוען ומוסיף לויכוח.

דלת הכניסה נפתחת,
דממה.

הוא נכנס
הוא מגיע.

"סעמק הוא שווה" ראשי אומר לי.
"יאפ, הנה הוא, שווה" ראשה של חברתי אומר לה.
-
-
-
-
-
"0-1 בנות אפס מתוך אחד" פוסקת החברה השלישית.

כשנולדתי, אמרו לי שאני נסיכה
בתי בובות, כדורים, צעצועים בכל פינה.
שמלות ורודות, שופינג לאורך היום,
וכל מה שאפשרי לחלום.
והאמנתי,
בכל לבי האמנתי, לכל מילה.

כשגדלתי אמרו לי שאני חכמה,
ציונים עלו, חיוכים תלויים כמו מגנטים על המקרר,
אבא אחד מאושר עם מזוודה ביד,
והבטחה למתנה נפלאה מהנסיעה.
והאמנתי,
בכל לבי האמנתי , לכל מילה.

כשהתבגרתי אמרו לי שאני מוצלחת,
אז חייכתי, ולחצתי ידיים,
ישבתי על המחשב שעה ואף יומיים
נכנסתי לישיבות עם אף בשמיים.
כי האמנתי,
בכל לבי האמנתי, לכל מילה.

היום...שאני תקועה בין מציאות של ילדים למציאות של מבוגרים
היום
אומרים לי שאני מבולבלת,
אומרים לארגן, לסדר, להחליט על עניינים.
אומרים להפסיק לשחק,
אומרים שזאת הדרך היחידה,
שכל השאר זו טעות, אין מקום להרפתקאות,
אין מקום לטעויות.

להיות רציניים, כי אין ברירה, זה החיים.
אומרים שזו המטרה.

ומה אם הפעם, רק הפעם
אני פשוט לא מאמינה?

יש מספר דברים בחיים, שגורמים לנו לרטוט.
אני לא מדברת על משהו ספציפי במיוחד, כל אחד מאוד אינדיווידואלי ברטטיו.

הרטט משקף דברים טובים, כל מיני דברים טובים.

למשל חוף ים בעל חול לבן, שוניות צבעוניות וגלים לפי פקודה.
זה רטט.

גם נהיגה בכביש המהיר של קולורדו,עם החלונות פתוחים והשיר האהוב ברדיו.
זה רטט.

או איך שיד מרגישה כשהיא אוחזת בקשיחות מעודנת מאחורי העורף.
זה רטט.

וחיבוק של אהבה ללא תנאים, ללא גבולות, נטולת אינטרסים.
זה רטט.

וכמה שכל אלו דוגמאות מצוינות ל"רטטים" מסוגים שונים, זה משאיר יותר מדי מרחב ל"רטטים"
משמע...עלינו לצמצם את סוגי "הרטטים".
לכן, הגדרתי את "האורגזמות" הלו הם הרטטים החזקים ביותר, הזכורים ביותר, שלעולם ועד ישארו כאלו.


למשל לעמוד על פסגת הר אחרי טיפוס של 3 ימים, הרוח נושבת בשיער, הקור מקפיא את העור, או החום העז שגורם לזיעה הכבדה.
לשמוע את הציפורים, או את הדממה שבשממה, ולנשום את ריח הפסגה.
זאת אורגזמה של הצלחה

לחיות על אוכל קנוי ועל תבשילי עצלנות לחודשיים, ולחזור הביתה לארוחה משפחתית גדולה, הטעם של התבלינים שמזמן לא הרגשת עם קמצוץ של ריח בית, והמון אהבה, לשבת עם המשפחה ולספר על החוויות ועל הטעם הנוראי של האוכל הקנוי.
זאת אורגזמה של משפחה

לנסות, שוב ושוב, לטפס שוב ושוב על אותו מסלול, בלי לוותר, גם אם זה יקח חודש.
להרגיש את הגוף רוצה לוותר, את השרירים זועקים, להתעצבן על הכישלון שלמעשה הופך לאתגר,לבכות, להיכנס לתסכול ממש לבדך, ולבסוף...להרגיש יד מחכה בפינה, לתפוס אותה ולסיים יחדיו.
זאת אורגזמה של חברות

לרקוד, לרקוד כל הלילה, לצרוח מכאבים מהריקוד, אבל להרגיש את הגוף זז , לא מפסיק, לא רוצה, לא יכול, להרגיש את המוזיקה , לשמוע את המוזיקה, לנוע מצד לצד בלי להרים את העיניים כי זה ממש לא משנה איך אתה נראה.
זה משנה איך אתה מרגיש.
זאת אורגזמה של אנוכיות

לחייך, בענווה לעצמך, להיות מחויך תמיד , לדעת את הגבולות, אך לא להראות לאחרים.
לאהוב את כולם, אך לשנוא מעטים, להסתכל מרחוק, ולראות את הקרובים, לחבק גם שאין בזה צורך, ולדעת להישען שכבר אין לך כוח.
להבין שקודם כל אתה, ואז להסתכל החוצה.
זאת..אורגזמה של ניצחון

להתעורר בבוקר, על מיטה עגולה עם סדינים שחורים מסטן, בליל חורף קריר ושחור, אך לא אפל, להסתובב לצד השני ולראות את אהבתך.
לרצות לחייך לידו, אפילו שאין לך על מה, להישבר מולו, לצחוק איתו, להיכנע לו.
לרצות לקום כל בוקר למרגלות המיטה, לשמוע את צלילי הברזל המבשרים על עונג קרב ובא.
להתקלח לבד אך לא לבד, להתלבש איך שרוצים אך לא יודעים.
לקום למשרד,
ולחייך....כאילו אין לך מה להסתיר.
זאת אורגזמה של בדסמ.

להתעורר, על הים, יחף ,מאושר בלי סיבה, להחזיק את היד של ההוא מלמעלה, להרים באויר צאצא אבל לא חובה, לשבת עם הקוקטיל והבגד הים הטורקיז, עם שעיר מהול במלח וצחוק של חברים
להסתכל אחורה
ולא להתחרט.

זאת אורגזמה של החיים.

פשוט נהניתי, פשוט ככה, מהאנשים לריקודים, היה נפלא.
תודה לכולם על עוד ערב מעולה,
למרות כאבי השרירים, ההתנשמויות שהזכירו את כמות הסיגריות, פשוט לא הצלחתי להפסיק לרקוד,
מ-ט-ו-ר-ף.

ופה זה הזמן להגיד תודה לבי-בוי שזרם לגמרי על הרחבה! היה ענק, הרבה זמן לא התאמצתי ככה.
ברינג איט און אני טיים 😱