השקפותיה של שפחה.

כשנולדתי, אמרו לי שאני נסיכה
בתי בובות, כדורים, צעצועים בכל פינה.
שמלות ורודות, שופינג לאורך היום,
וכל מה שאפשרי לחלום.
והאמנתי,
בכל לבי האמנתי, לכל מילה.

כשגדלתי אמרו לי שאני חכמה,
ציונים עלו, חיוכים תלויים כמו מגנטים על המקרר,
אבא אחד מאושר עם מזוודה ביד,
והבטחה למתנה נפלאה מהנסיעה.
והאמנתי,
בכל לבי האמנתי , לכל מילה.

כשהתבגרתי אמרו לי שאני מוצלחת,
אז חייכתי, ולחצתי ידיים,
ישבתי על המחשב שעה ואף יומיים
נכנסתי לישיבות עם אף בשמיים.
כי האמנתי,
בכל לבי האמנתי, לכל מילה.

היום...שאני תקועה בין מציאות של ילדים למציאות של מבוגרים
היום
אומרים לי שאני מבולבלת,
אומרים לארגן, לסדר, להחליט על עניינים.
אומרים להפסיק לשחק,
אומרים שזאת הדרך היחידה,
שכל השאר זו טעות, אין מקום להרפתקאות,
אין מקום לטעויות.

להיות רציניים, כי אין ברירה, זה החיים.
אומרים שזו המטרה.

ומה אם הפעם, רק הפעם
אני פשוט לא מאמינה?