השקפותיה של שפחה.

רגל ימין לקצה כתום, רגל שמאל קצה V3 כחול, מעולה, עכשיו רק את היד...ונצליב..נו קדימה עוד קצת..ונפילה.

זה תהליך הטיפוס,
מצחיק, כי הוא מזכיר לי את תהליך ההחיים שלי כרגע,
רגל אחר רגל , צעד אחר צעד, ונסיגה לאחור.
יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, וכל חודש מההתחלה.
ניסיון להגיע לקצה הרחוק, הבלתי נראה
ונפילה.

רגל שמאל ימינה, נתפוס תמיכה מהפינה, והיד...נשלח את היד שמאלה "את יודעת...אם תחליפי רגליים..את תצליחי יותר" אחד הבחורים זרק לעברי. המעשה בוצע, עברתי עוד חלק במסלול.

קשה להצליח לבד בהכל,
גם אם חשבתי שזה שטויות,
טעיתי, קשה להצליח לבד בהכל,
ויד שמושטת קדימה, גם אם לא במגע, או במעשים
תעזור להתקדם עוד צעד קדימה..
לאו דווקא בקיר..גם..בחיים.

אוקיי, עכשיו שרירי בטן, ניתר קל למעלה, החלפת ידיים מהירה, זה יהיה סיכון, זה יכאב, אבל יש סיכוי שזה יעבוד, הניתור הגיע, מכה קלה בצד הימיני של הראש, הברך משתפשפת , ניצוץ קל של שריפת כאב מוכרת, אך יציבה.
עוד צעד קדימה.

אין הרבה מקום בחיים לפחדנים,
תעוזה..לימדה אותי המון.
קפיצה מסוכנת ללא נודע, תקווה.
אמונה.
זה יכול להיות טעות, ואולי..
הטעות שהטובה ביותר שנעשתה.

הקצה כבר נראה, הסוף מתקרב,טוב, המרחק הוא גדול, אני אצטרך לפצל את זה לשניים, והזוית שם תהרוג אותי, ואני לא מספיק גמישה כדי ללכת על זווית חדה כמו בפינה ההיא..הבנתי, רק נרים את הרגל טיפה...לשם.

לחשוב על דברים לפני המעשה,
יכול לעשות נפלאות,
לפעמים, ספונטניות ופזיזות..
לא תמיד יועילו לטובה.
אם לא חושבים..זה לא נקרא לקחת סיכון..זה נקרא,
להיות טיפשים.

הצעד האחרון, הכל תלוי בצעד זה, אם ניכשל , עלינו להתחיל מההתחלה, וללמוד את כל שלמדנו בפעם הקודמת שוב, אולי פיספסנו משהו בדרך, רגל למעלה, נהפוך את הברך, נשתמש בעקב, אין סיכוי..אני לא אצליח...זה רחוק מדי, כואב לי השרירים, אני עומדת ליפול,
אבל סעמק עד שהגעתי לפה!
סיבוב מהיר של היד, שריפה פנימית של כאב מהמאמץ.
נגיעה באבן הקצה.

לבסוף..עלינו להאמין.
שלמרות כל הקשיים, הכאב, והדרך הארוכה
אפשר להצליח
ושבסוף..הצעד האחרון תלוי רק ורק בי, בך, בנו.
ורק אנחנו יכולים לעשות אותו,
רק אני.

עלינו להאמין.

סוף המסלול.