השקפותיה של שפחה.

"אני לא רואה את הרצפה, מרים את רואה את הרצפה?" אני בוהה באמא שלי בכניסה לדירה "אוי ויי, אני לא רואה את הסוף זה מה שאני לא רואה"

נעמדתי בדירה עם ראש מורכן , סומק על הלחיים וידיים משחקות באגודלים, כן, כן , אני מודה! הדירה התבלגנה כל כך שקראתי לעזרת אמא! אז מה! תצחקו נו תצחקו!

"טוב, מארה תוציאי את הכלב למרפסת, תוציאי 7 שקיות זבל, תעיפי את השטיח, מה מה מה זה על השולחן!? זה זה מקטרת!?" אמא שלי נחרדה למראה הבאנג המטונף "לא אמא זה באנג" אני מתקנת אותה בחיוך ודודה שלי מצטרפת "זרקי את זה, יש פה ריח של מישהו מת"

אני מסתכלת על שתי הנשים המרוקאיות פולניות באישיותן, ותוהה אם עשיתי בשכל.
לא עבר יותר מדי זמן וכבר מצאתי את עצמי מורידה זבל 7 פעמים, מקפלת כביסה, מסבירה את פשר כמות בגדי הויניל בחוץ, מה זה לייטקס, ולמה למען כל השדים והרוחות התחת והירכיים שלי כחולות (הנה הזמן לנפנף שלום לסייפן ודומי)

אמא שלי ניגשה לכיור "טוב, אני זורקת את הכלים" הכריזה וזרקה את כל כלי האוכל שלי לזבל, בעודה פורקת במקרה! במקרה! סט צלחות וסכום חדש (למה....יש...לי...הרגשה...שזה..לא הפעם..הראשונה שזה קורה?)

ותוך כדי הניקיונות והסמרטוטים שנחתכו מחולצות הצבא הישנות שלי, שירי עם ישראל מתנגנים בדיסק שהובא מראש על ידי מרים, אמא מספרת לי על הפעם הראשונה שאחותי עברה לתל אביב.

זה קרה לפני כ10 שנים, בתקופה שקיבלת גראס בשקיות ענקיות , תקופה של תמימות, של שכר דירה ב200 דולר לשני חדר, תקופה טובה.

אחותי שכרה לעצמי דירת 2 חדרים ברחוב שפינוזה בתל אביב, והחיים החלו, לא עבר יותר מדי זמן וקרה משבר (אותו משבר שקורה לכולנו....התאהבה...בלאגנים) וכך, בעת תקופת הדיכאון, מצאה אחותי את הטלפון הציבורי הקרוב והתקשרה לאמא, 30 דקות דיברו השתיים, ואמא שלי קפצה לבקר את אחותי.

אמא סיפרה על דירה עם שטיח מובנה, שערות בכל עבר, שני חתולים מחריבים את המקום, הכלים תפסו צורה של עובש ירוק, הספות קרועות, ואחותי באמצע עם שתי קופסאות של ממחטות נייר.

במשך היום שהגיע, אמא שלי ניקתה את הדירה, ניקתה את אחותי, ניקתה את החתולים, והרימה את אחותי מהקרשים.

"נו את רואה, זה גנטי, אתן עוברות משבר, צריכות עזרה, והופ! עוד שנה שאתן בקושי תדברו איתי, מה לעשות זה בגנים" היא מחייכת אליי בציניות הישנה שלה ומנגבת את השולחן.

באותו רגע...הבנתי כמה אמא שלי מדהימה, עם כל החארטה שבא איתה, היא תמיד שם.
באותו רגע שהיא ניקתה את המיקרו , הבנתי שלא משנה מה....שבכיתי לה בטלפון....היא כבר ארזה אוכל
שנשברתי מהלחץ של הלימודים...היא חיבקה אותי ואמרה שגם בלי תואר אני שווה מיליונים
שהלב שלי כאב ...היא ידעה לקחת מחט וחוט ולתפור אותו בחזרה...אחותי דאגה לעניין האגו.

ושהדירה שלי נכנסה למשבר טינופת...הייתה זאת אמא שלי שהרימה סמרטוט ואמרה.

"אין דאגה אין דאגה
אם נרצה! אין זו אגדה"

(כן...היא באמת אמרה את זה)