"מארה, תורידי את משקפי השמש" הבת דודה שלי, רוני, בלונדינית גבוהה, עם פיגורה של דוגמנית ודוקטורט במתמטיקה.
הורדתי את הראש ונאנחתי בעייפות, לילה לבן, עבדתי, ביליתי וישר לארוחה החצי פולניה שלי, המימונה הפולנית.
מסעדה בקיסריה על הים. איזו מימונה.
אני מורידה את המשקפי שמש, והאור חודר לי לעיניים, אוי שומו שמיים למה באתי?
"מארה אני מבינה שהחלטת לעזוב המממ?" אני מרימה עין אחת, דודה שלי, עירה, בת 60 היום, זקנה, עם טיקים, וצורך מסוים לחוסר טקט תמידי. ניסיתי להתעלם מהשאלה שלקחתי חתיכת לחם ובחרתי ללכת על הריבה, כי החמאה הייתה מסולסלת יפה כזה, וממש לא הייתי רוצה להיות הראשונה שנוגעת בחמאה, אז מרחתי שכבה של ריבה
"מארה? את ישנה?" מתבדחת עימי עירה, והבנתי שעליי לענות " כן, אני עוזבת כנראה שבקיץ, אולי לפני אולי אחרי"
קיוויתי שהנושא ישנה כיוון, אבל לשולחן הצטרפו הילדים , והמבוגרים התיישבו, וזהו, הארוחה התחילה והשיחה האקטיבית...היא עליי.
אני מסתכלת על החמאה, סעמק יש לי מאנ'ץ לחמאה הזאת, באותו רגע בורג קטן השתחרר לי בראש והחלטתי לשנות אסטרטגיה.
פצחתי בדיבורים, מספרת על תל אביב, על הברים, על היופי, על הכיעור, על המחירים, פולניה רכלנית של ממש.
חיבקתי את דוד איתן, ונישקתי את הבני דודים, לימדתי את הצעיר איזה אקורד עלוב שידעתי על הגיטרה, ודיברתי עם הבת דודה על הטיול שלה בדרום אמריקה.
ולאחר כשעה, חזרתי למקומי והושטתי יד ללחם, עיניים על החמאה
"אז מארה? מה שלום הבחור הזה שיצאת איתו?" אני מסתכלת על גילה, דודנית יד שנייה "איזה בחור גילה?"
גילה מזיזה את התלתלים הפרועים שלה מהפרצוף, אפילו בגיל 30 הבת זונה הזאת מהממת,
ולא רק זה, היא מצליחה, עורכת דין של איזה משהו, עומדת להתחתן, והכי נפלא? מתעבת את אבא שלי.
"אני לא יודעת מארה, נו זה שהיה איתך בחתונה"
אני נותנת ביס לעוד פרוסת לחם עם ....ריבה.
נו בחייכם מה ביקשתי, פרוסה עם חמאה, כל השולחן מסתכל על החמאה הזאת כאילו זה חטא משמיים, אם רק ידעו מה אני עושה בחמישי!!
"דודי כן, זה נגמר מזמן" בת דודה שלי שמה לב למצב המצוקה והעבירה את הנושא לדיון על ההחלטה שלה ללכת לבצלאל ולא לשנקר, אין לכם -מושג- כמה נקרעתי שהיא אמרה את זה
והארוחה המשיכה, דיונים על התארים הטובים, הקורסים המצטיינים, הבן דוד שזכה בתחרות המדע, והבת דודה השנייה, שהתקבלה לתוכנית מחוננים, דגש על מתמטיקה, ברור איך לא?
טוב אני רצינית, אני ממש רוצה חמאה
אגרתי אומץ ואיזה ביצה מהשכן, לקחתי את פרוסת לחם האחרונה ועיניי ננעלו על החמאה.
המלצרית הגיעה "להשאיר לכם את החמאה?"
שיט! להגיד!? לא להגיד!? אבל! ואז הם יתחילו לדבר על משקל ואימונים
החמאה שווה את זה?
ומה אם הם יתחילו לדבר על הקיבוץ שהכינו בו את החמאה?
אוי שמע ישראל
ואם זה יתדרדר לדיבורי ילדות ? ואז כולם יגידו כמה חמודה הייתי שהייתי קטנה
ואם אם אם הם יתחילו לדבר על אבא?
ואז ישאלו אותי שאלות?
חמאה או לא חמאה?!
עירה חייכה למלצרית "אוי אוי זה בסדר, אין לנו אף אחד פה שנוגע בחמאה" כל המשפחה צחקקה , כולל אני
מסננת לעצמי בין השיניים "זין, זין אם אין לכל אחד מהם גוש חמאה בבית!"
לפני 14 שנים. 6 באפריל 2010 בשעה 3:26