השקפותיה של שפחה.

הרבה מאוד דברים שאתגעגע אליהם
המון דברים שלא אשכח
אין ספור שיעורים שלמדתי
וחוויה אחת גדולה.

עוד חודש.
וזה כל מה שנשאר.

לקום בבוקר ולהרגיש את הרוח החמה מלאת הלחות, שלא נתקלתי בדומה לה בשום מקום אחר בעולם.
לרכב על הגלים הקטנים אך הנאמנים חסרי הטורפים ומלאי הטינופת, שלעולם ועד לא אשכח.
לצחוק עם הירקן שהטרוריסטים הם טיפשים, לשמוע את הצפצוף מנהגי המוניות בדרך למועדון, להרים אצבע משולשת ולחייך.

לחבק אותה,
לחבק אותו,
לחבק אותכם.

כל אלו הם דברים שאני נפרדת מהם.

למה?
כי...אני עייפה, אני עייפה מלשרוד בעיר שלא נותנת,
אני עייפה מלהבין שאני חייבת לעבוד במשהו שאני לא אוהבת.

אני עייפה מהחוויה של תל אביב, למרות שמאוד נהנתי.
אני עייפה מהסמים, מההנגאובר, ומאהבה.
אני עייפה מהצרות, הפציעות, הכאב בפנים ובחוץ.

אבל יותר מהכל..אני עייפה מלהיות טיפשה.
זה היה חמוד, וקצת אנוכי, לפרוש מהכול והלחליט שעכשיו....אני בת 16.

אבל זה פשוט לא זה.

ובשיחה אחר שיחה, אני מבינה שאני לעולם לא אצליח לחזור להיות ילדה, ויכוח אחר ויכוח אני מוצאת את עצמי בעמדה הבוגרת, והצד האחר...ילד.

כך שאין טעם לכל זה, אין טעם לקרוע את התחת, ואין טעם לעבוד בלילות, זה לא שווה את הריבים, הוויכוחים, האכזבות.

אורות תל אביב ב3 בבוקר קורצים לי לשלום.
חברים מחבקים, שונאים את הרעיון.
אני מודה לכל אחד ואחד ממכם.
הייתם.....ועדיין..המון.

זה לא מכתב פרידה,
אלא יותר הסבר.
יש קצת זמן.
בכל זאת , חודש לא עובר כל כך מהר.

ובחודש האחרון
יש לי בקשה קטנה.
לכל מי שרוצה להשתתף, מוזמן בשמחה.

בוא נחגוג.
בלי הפסקה.