ישנה זמרת שתמיד אהבתי, הקול שלה מזכיר לי תקופות יפות על הים.
היא שרה על אהבה בעיקר, ועל שינויים.
יש לי תכונה כזאת, שאני חושבת שיש למרבית האנשים שמתחברים למוזיקה, לשייך שירים לתקופות.
זה חיסרון, עקב העובדה שאחרי שתקופה נגמרת, מאוד קשה לי לשמוע את אותו שיר, בגלל שהוא מזכיר לי נשכחות.
יש תקופות כאלו , שלא רוצים שיגמרו, תקופות של חיוכים, ושמחה, ותמימות טהורה.
אני מניחה שתקופה כזאת עברתי לפני המון המון זמן.
הזיכרון החזק ביותר שיש לי ממנה, הוא שישבתי על ה"צוק" בחוף בהרצליה, אני חושבת שהשעה הייתה בערך 6 בערב, כי ישבתי בבגד ים, והייתי עייפה, יום ארוך של הפלגות, אני זוכרת אפילו את השיער שלי, ארוך ועטור תלתלים מלוחים, הקצוות שרופים לבלונד בהיר, כי מי טרח פעם להסתפר.
אני זוכרת שישבתי עם הרגליים מתנדנדות בקצה הצוק, כי פעם, חשבתי שאני בת אלמוות, חברה הכי טובה שלי התיישבה, אטרקציה קראנו לה, או אטרקצי בקיצור, ולי קראו נזק.
היא התיישבה לידי עם השיער השחור הארוך שלה ושתינו חייכנו עם הריבועים שכיסו את השניים של שתינו, היא תפסה את הגיטרה בשתי ידיים וניגנה את השיר של התקופה הזאת.
מילה אחר מילה, שרנו ביחד, יושבות על הצוק בחוף הים, עם הבריזה של הים, תמימות כאלו.
אני זוכרת שידענו שהשיר עצוב, אבל בשבילנו, הוא היה השיר המושלם.
עוד חבר שלנו מהשכבה של התנועה התיישב לידנו והצטרף לשירה, זהו, כל השכבה ישבה ביחד, היינו רק שלושה.
התחלנו הרבה יותר, אבל לאותו שלב, לשכב"ג, לסמפ"ס (סגן מפקד סירה) הגיעו רק שלושה, אטרקצי, נזק, ויניבי.
צחקנו, שרנו, והעולם נראה מושלם.
כמה דקות אחר כך, מפקד הסירה צעק לעברנו שהגיע הזמן לנקות ולהכין את הסירות להפלגה של מחר, קמנו , שזופים , עטורי בגדי ים ושיער מלוח ורצנו לעבר הסירות.
לפני 14 שנים. 11 במרץ 2010 בשעה 4:41