השקפותיה של שפחה.

ערב טוב של שתייה מערב כמה משתנים.

קודם כל חברה טובה- היה
לאחר מכן מוזיקה טובה- כל הפאבים סיפקו את הסחורה
אחרי זה יש להוסיף שתייה כמובן- בהחלט בהחלט הפאבים הקלו על תהליך ההשתכרות
ובסוף שכבר לא רואים בעיניים, מועדון מסוים להתפרקות- בהחלט, גם היה
ובונוס קטן ומשעשע במיוחד לחג- זוג תיירים אמריקאים

ערבים כאלו מזכירים לי למה אני אוהבת את תל אביב כל כך, בסופו של דבר, זאת עיר של חופש.
מצחיק, דיברתי עם התיירים האמריקאים, שבכלל היו חיילים אמריקאים בחופשה, ועוד מקליפורניה! והם סיפרו לי כמה שקל כאן, ומדהים כאן, והכול בא בקלות.

אני לעומת זאת צחקתי מכיוון שכך רוב הישראלים מסתכלים על חו"ל. לא כך?
אז אולי לכולנו יש חלום על מקום אחר, שקל בו יותר, מדהים בו יותר, ואולי אחרי כל זה...בסופו של דבר כל מקום הוא בדיוק אותו דבר כמו הקודם לו.

אז לוקח שנה, שנתיים, עד שהמקום החדש הופך להיות המקום הישן...אז מה עושים? מטיילים כל החיים?
זה רעיון נפלא לחיות בכל מקום שנתיים ולעבור כדי להרגיש את מה שהרגשת במקום החדש שוב.
באותו זמן זה גם נשמע רעיון מתיש.

אבל חזרה לנקודה.
בחיי שיצאתי במטרה אחת, למצוא כובע של החג, הכובעים הארוכים והמגניבים האלו.
הפאב הראשון נחל כישלון אימתני, כולם הגיעו עם כובעים מהבית, כאלו יקרים שלא משנה מה, לא אצליח לשכנע אותם למסור לי אחד.

הפאב השני לעומת זאת, כבר הראה יותר תקווה, וכל מה שעליי לעשות זה למצוא טרף קל , לחייך ולקבל את מבוקשי, נשמע פשוט אה!?
בכל יום רגיל המעשה היה קליל! אך הגברים במדינה שלנו באמת ששפלים, וברגע שהם הבינו שהכובע מושך את הבחורות...סירבו לוותר על העניין.

אסטרטגיה שונה, הורדתי צ'ייסרים עם החברות, חייכתי לברמן המדהים ביותר בתל אביב, וניגשתי לנוחיות.
אה, אלוהים שלח אליי איזה בחורצ'יק בתור לשרותים, כובע על ראשו, וחיוך לכיווני....מושלם.
קצת שיחה, והופ, מסתבר שהבחור מתכנת, והנה אנחנו בתור לשירותים נותנים לאנשים לעקוף אותנו רק כדי שהוא יסביר לי במה בדיוק הוא רוצה להתעסק, טיפ אחד, שניים, שלוש. הכרתי את בת זוגתו, חיוך חיוך הזמנה למסיבה, והכובע עבר לרשותי.

חזרתי מלאת גאווה לחברותיי, והחלטנו להמשיך הלאה, בדרך אספנו זוג חיילים, כלובניק אחד והמון המון מצב רוח.

ערב נפלא, הזוי, תל אביב....אבל הכי חשוב?
היה חופשי
היה מאושר.

לחיי ערבים של חיוך.