יש לי היום זמן פנוי ואני לא עובד. בכל זאת הימים הנוראיים. אני יכול לדמיין את הימים בהם כבר לא אעבוד. אני אשתגע בהם. אני חייב לעשות משהו עם עצמי. לא משנה מה. אני כבר אלמד משהו. כמו שאני עושה עכשיו. "מתמסר" לתחום החדש, לומד ממנו עוד קצת כל יום וככל שאני לומד ממנו, כך אני מבין עד כמה אני בור. זה רק גורם לי ללמוד יותר ממנו ואז להבין, מחדש, שאני עדיין בור. תחום מעניין ומרגש. אפילו יותר מכוס חדש שמריח טוב. או כוס יפה באופן חריג שיכול להריח רק "בסדר". או כוס לא יפה במיוחד שאתה חרמן באופן מביך ואתה יודע שתכעס על עצמך אח"כ שזיינת אותה. אבל אתה לא עושה את הדברים האלה יותר כי אתה "התפתחת". אתה מתלהב היום לא פחות מכוס קפה על הים. אבל הים אותו הים והערבים אותם ערבים ואין חדש תחת השמש ואם אתם הולכים לים אתם חייבים קרם הגנה בשביל העור שלכם. לפנסיה.
היא אומרת שהחיים חייבים משמעות ואני לא מוצא שום משמעות לגביהם. זה מתיש להתווכח איתה כי בדומה לדת זה עניין של אמונה. ואולי זו לא אמונה. אולי זה משהו שמתאים לה. יש אנשים שחייבים משמעות תמידית לחייהם. יומיומית או לפחות כזו שתהא ברקע ותערסל אותם בקיום החשוך הזה של החיים. לאנשים שלא מאמינים באלהים זה אפילו חשוב יותר.
היא חושבת שאם היא תמצא בן זוג היא תמצא את האור. אני לא מזלזל באהבה או זוגיות מעצימה, אבל אם אין לאדם את עצמו שום בן זוג עם ביצי חופש או ביצי שור מחבקות לא יכול להחליף אותך באהבה שלך לחיים ולעצמך. שום בן זוג לא יכול לתת לך חופש מעצמך, אם אתה לא מתורגל בחופש.
היא גם טוענת ש"צריך ללכת בכאב". אני מטיף כמו שוטה לאנשים אחרים את המשפט הזה כי אני חושב שהוא טוב למי שאני בוחר לומר אותו. אצלי הוא לא תקף. אני מתחמק תמידי מכאב. אני בוודאי משלם מחירים כבדים עבור ההתחמקות הזו שהפכה לטבע שני, אבל אין לי ברירה כי המחיר והאנרגיות בהתמודדות עם הכאב הוא בכמה מונים גדול יותר מהדיבידנדים שינבעו ביום שלאחריו, אם בכלל יש כזה וההארה שבסוף. אני גם לא מאמין בהארה הזו ובתיקון עולם לנפש. אני מאמין בתיקוני פחחות קטנים ותמידיים בהיות החיים מצבור לא נפסק של תאונות. הכי מסוכנות הן התאונות העצמיות כי אתה לא מרוכז על ההגה, שתית, שטית או לא ישנת מספיק על זה או אתה פשוט נהג גרוע בדרכים הללו של חייך. עברת טסט, אבל אתה עדיין נוהג כמו אמא של סבתא רבא שלי שלא ידעה מה זה רכב ויכלה, גג, להצטרף לגדוד נהגי הפרידות.
אני מנסה לשכנע אותה שכך אני. אין משמעות, חי את יומי מיום ליום, כמו ריטה. עם השריטה שיש לכולנו. עושה דברים שלדידי הם מטורפים למרות החרדות, לא נכנע להן וחושב שצריך לחיות כל יום במיצוי מקסימלי אם ניתן. התודעה שלנו היא חמקמקה והרדיפה אחרי האושר בלתי אפשרית. אושר מצוי בפרטים הממש קטנים. קפה לפני ריצה, פרסי ניחומים קטנים: "אתה גבר יפה, אבל לא הטעם שלי", קפה אחרי ריצה. mr. robot שבוודאי תדרדר אבל כל עוד מספקת את הסחורה בעונה הראשונה אז מדוע לא? וכן מפגש עם נוזלים אינטימיים והרבה גמירות קרבה, אבל כזה שלא ירוקן אותך בסוף כמו ברוב הפעמים. מדוע לא להינות מהקיים? מהעכשיו? למה צריך לעבור כל הזמן כדרך חיים בכאב כל הזמן כדי לשפר? אין דרך אחרת? אי אפשר לטמון את הראש בחול בחוסר מודעות קיומית ולשכוח מהכל? מה את רוצה ממני באמא שלך? אני רק שורד את היום. אני שורד מקצועי בדבר הזה שנקרא "חיים". נשנושים, כיבושים, זיונים ואפילו שליטה עזרו במשך זמן לעבור את החיים האלה. הם כבר לא מרגשים. עכשיו יש תחום חדש. שם נרגעתי יחסית ופה בחדש אני מתרגש. אני לומד. אני לומד את עקומת הלמידה שלי. אני אוהב שאני מבין. אני מנסה לחזות מה יהיה בים משתנים. יודע שזה לא תלוי רק ברמת הידע שלי או יכולת הניתוח, אלא גם במזל. הרבה מזל. יודע שאני אהיה טוב בתחום. וגם זה לא נכון. שהרי להיות הכי טוב בתחום אני צריך לעזוב את העבודה שלי ולהתמסר לזה בכל מאודי. וממתי התמסרתי למשהו בכל מאודי? להתמסר זה לבחור, להתמסר זה להתפרק מכל מנגנוני ההגנה שלי. לבחור זה למות. בדומה לבחורה הזו נו אתם יודעים על מה אני מדבר שהתמסרה ואהבה ומה קרה לה? חטפה את זה בפרצוף. וזה לא קשור לרוע ולאגוצנטריות של האדם שמנגד. זה קשור וזה לא שלי אלא שלה: "לאדם שהיה כל כך אפוף כאב, שלא ידע שהוא גורם כאב לאדם אחר. הוא רק רצה לצאת מהכאב שלו. אדם שפוגש בכאב כזה לא יכול, לעיתים, לראות בכאב של האדם השני. זה לא עושה אותו רע אלא רק עיוור לכאב האחר" זה לא ציטוט מדויק. בחיים האלה אתם צריכים למצוא אדם אחד שיעזור לכם לחצות אותם ולא לעזוב. כל השאר הם מסיחים. לצערי, אני אין לי את הדבק הזה שקיים אצל רוב בני האדם. ואם יש לי הוא דבק שעשוי מבצק ומים שאני עדיין מתעקש לקרוא לו "דבק מגע".
זה לא שאני לא יודע לאהוב. אני יודע לאהוב, רגיל ואפילו בצורה מוזרה ומעוותת כמו בשיר המדהים הזה של ל. כהן אותו היא ניתחה בצורה כל כך מעניינת לפני עידן עידנים כ"ששלטתי" עליה והיה לה מישהו אחר שניסה גם ונכשל בתחום הזה, אבל הצליח בסופו של דבר לשלוט בצורה חזקה יותר כי הוא נכנס בדלת האחורית של האהבה. ואז אתה רואה בסיטואציה המאיימת הזו, מה זו באמת "אהבה" וכמה פנים רבות לה שלא דמיינת כלל שיכולה להיות כשהיו לך בהתחלה הגולמית פרפרים וזין עומד על הכוס חדש והאהוב הזה.
הרעיונות שלה טובים, באמת שכן, רק שהם לא תקפים לעיתים, עליי, או על אנשים אחרים. יש אנשים שנולדו בהתחמקות וימותו בהתחמקות. ואם זו דרכם לחיות את החיים הללו, לבצע כל העת מסלולים עוקפי חיים והם לא מסוגלים אחרת, אז צריך להניח להם.
אולי אפילו זה טיפה אכזרי לחשוף להם את התיאוריות הללו. זה רק יעשה אותם מתוסכלים כי הם לא מכירים את השפה הזו. הם רק יבינו כמה עד כמה הם רחוקים מהאחרים.
אף אחד לא מושלם. מעטים אלו המגיעים אל האור. אני מעדיף לא לשלם את המחיר הכה כבד ולהישאר מעט בחושך ומעט באור.
הבעיה שאם אתה מעט בחושך ומעט באור נשאר לך הרבה יותר מדיי לא להיות בשום מקום.