כוס אומו. לא קורה כלום. לפני 300 שנה גיל 48 נחשב זקן. היום זה גיל של זקן אם ילדה בת 30 רוצה להעליב אותך. אבל אתה לא נעלב. כי אין גיל לאהבה ואין גיל לעשות דברים (בעעע, בטח שיש גיל לעשות דברים) לא רע לי. אני מאחל לכל אוהביי ושונאיי את החיים שלי. הם באמת חיים מלאים ויוצאי דופן. אני זוכה בהם בדברים שאני חושב שרוב בני האדם לא חווים. מצד שני, רוב בני האדם לא בורחים לדברים שאני בורח להם. רובם מסתפקים בבריחה ממוקדת. אני חי חיים מרגשים ומעייפים של אנשים שגם אם היו חיים 400 שנה הם לא היו מתקרבים למה שאני חווה. ואולי טוב שכך, עבורם. ואני לא מדבר על הזיונים, הסשנים או אפילו על האהבות. טוב אני מדבר רק על זה. זה הכי חשוב בחיים. כי ידוע שזיונים הם הכי חשובים בחיים, אפילו הרבה יותר מסשנים.
אני חושב שמפה הכל יתדרדר או ידרדר. צנח לו דרדר וינום, כה אדרדר אנוכי. אני רץ מלא ויש לי כושר ואושר ויש לי גוף סבבה ואני מספיק שעיר או שעיר במידה (איזהוא השעיר השמח בחלקותו) ואני כבר לא שעיר לעזאזל וזיינתי כוסיות שזה הכי חשוב בחיים האלה אליבא דה רבינו שליט"א שהוא האורים והתומים של כולנו. מאור הגולה והמוגלה. יש אנשים שיאמרו שהבריאות הכי חשובה. זה נכון מאוד. אבל לזיין כוסיות מקנה בריאות. זיינתי להם את המוח והן זיינו לי וזה אפילו יותר חשוב. רק לשם האמת העירומה אני אזכיר שזה מאוד נחמד שהכוס שאתה מזיין מהמם ומחוברות אליו פנים יפות אבל צריך שהמוח יהיה מעניין גם. וצריך שיעבור ביננו דבר. ומשהו עבר. הנפש נחשפה ולו חלקית. הציצה ונפגעה ונסקה והתרסקה ושוב התרוממה. והוספנו או יצרנו דבר שלא היה. בראנו סוג נוסף של מחשבות ורגש והתרגשות. על הקבר שלי ייכתב "זיין כוסיות" ושורה מתחת: "נעמתן לו מאוד", כי זה הכי חשוב הרי.
ואני סבבה של בן אדם סה"כ וחרא לא קטן אבל לא יותר מכם. מוחי ונפשי סדורים ומסודרים יותר, ונדמה אפילו שאני מצליח להילחם בביקורת העצמית הקשה והביקורתיות הכללית. רוצים לראות עד כמה אני השתפרתי? אז ככה: מי שאוהבת לאכול חרא, אז זה בסדר גמור כל עוד היא מנקה את הפה אח"כ. ושוטפת ידיים. ושמה מסיכה.
אבל החיים האלה מיצו את עצמם. מה עכשיו? עוד תכנית מד"ב בטלוויזיה? עוד ספר שלא אקרא? עוד כמה שנים להחליף מקצוע? עוד פעם להחליף אוטו? לקנות ג'יפ? עוד מגיפה? עוד חו"ל? לטפס על הקילימנג'רו? לנסוע שנה לדרום אמריקה? לנסוע לעשרה ימים לעיר אירופאית מספיק קרה ולא קרה מדיי ולא לעשות כמעט כלום חוץ מלאכול, להסתובב ולקרוא (כן), (שקרן, גם לבדוק את הסצינה המקומית של הבדס"מ) גם זה לא יעזור. אין משמעות לחיים מלבד האושר החמקמק. "אני מרגישה שיש לי תכלית לחיים". או "חשיבות", מי זוכר, מה היא אמרה. אז אני לא מרגיש שיש לי תכלית או חשיבות לחיי. הם אינם רעים כלל ועיקר אבל אם אמות לא יקרה כלום. המשפחה שלי וחברים יבכו, אבל זה לא ישנה כלום. לא היה כלום כי אין כלום. החיים האלה מלאים ביופי וחרא ובעיקר מלאי Void. אף אחד לא שאל אותנו אם אנחנו רוצים לבוא לעולם ואם כבר באנו אז אנחנו מספרים לעצמנו סיפור שאנחנו סבבה סה"כ. ואני יודע שיש כאלה שהם באמת סבבה.
אני חושב שצריך למות בשיא. מכאן הכל ידרדר. כולל הנעורים שבאו לא פתע אל סופם. הבגרות שהופכת למבוגרות שהופכת לזקנה שמזדחלת לאט לאט.
היום למשל לא תרמתי שום דבר לעולם. כלום. ואני רגיל לתרום. וגם במה שאני תורם יכלו להסתדר בלעדיי. הם היו עושים את זה טיפה פחות טוב והרבה יותר טוב בפעמים אחרות, כי אני הכי טוב לעיתים בדברים מסוימים וגרוע מאוד בדברים אחרים, אבל מה זה משנה?
למי זה משנה אם אתה מת או חי? לאשתך לילדים שלך. ברור אבל לך זה לא. אתה מת.
ואני לא בדיכאון. אני יותר מאושר או מוכר לעצמי את הסיפור הזה כבר הרבה שנים. אני לא מהסוג שמתאבד אבל חייתי 48 שנה כדי להוציא פלט ולומר שהחיים הם די חרא.
אני חי בתחושת מיצוי. אדם צריך שיהיה לו מטרה? המטרה שלי היא להיות מאושר. מהדברים הקטנים אבל גם זה נמאס. החיים האלה ממש לא חרא אבל הם שבלוניים עד לזרא.
ההנאות הקטנות של החיים הם המקלחת של אחרי הריצה, להכאיב לה במידה שאני אוהב, להכאיב לי במידה שאני מסוגל, לטוס לחו"ל, לקרוא שיר יפה, לגמור בכל מיני דרכים בודדות בנאליות של גבר, כוס קפה בבוקר. להסתכל בעיניים של מי שאתה מזיין ולראות את האהבה שלה אלייך ולהעביר לה חזרה את האהבה החזירית שלך. להסתיר קנאה באלף ואחד דרכים. לדלג מתודעה רגשית אחת לשנייה בשתי דקות כמנגנון הגנה משוכלל מאוד. כל אלו טובים, אבל חוזרים על עצמם. יבוא חבר ויאמר: בואנה מה אתה מזיין את המוח. מה רע לך בחיים? יש לך מספיק כסף כדי שאשתך תהיה בחל"ת, מספיק אושר, מספיק בריאות. מספיק מנגנוני הגנה, אהבה עצמית, ניצחת את הביקורת העצמית והשנאה העצמית. אתה בעצמך אומר שזה הגיל הכי יפה שלך, שאתה מכונה משומנת יותר, מנוסה יותר, לא חסר לך כלום. והוא יצדק.
הרוטינה הזו של מה שנקרא החיים או התמודדות הזו עם הדבר הזה שנקרא "חיים" מטריפה אותי.
זהו. תכלס עבר לי.
"תודה על ההקשבה"
סוף המצגת.
אפשר להמשיך בחיים האלה.