מאז שאני רץ בשדה המקסים למחצה קורים לי דברים טובים.
הכרתי חברים חדשים. לעשר שניות. הכוסית עם הטייץ, הילדים שרצים, הזקן על האופניים, הזקנה שהולכת, בני האדם שהכלבים שלהם הוציאו אותם לטיול בוקר ומודים לכלבים שלהם כל כך על כך, זו שמגיעה לעבודה וחותכת מהשדה, זה שכל הזמן בטלפון, הקשיש עם הרדיו שומע חדשות, זו שרצה עם הכלב. אני עובר על פניהם ואומר להם בוקר טוב והם מחזירים גם. נדמה לי שזה טראק בגרמניה בה כולם מחוייבים לומר גוטן מורגן, אבל זו ישראל, כי יש כאלה שלא מברכים ומתברכים. הם עסוקים עם הכלב שלהם שגם הוא לא מברך, רק מרחרח את הריחות של מי שהיה כאן קודם. פעם היה נדמה לי שכלבים או חתולי בית הם הכי מאושרים אבל ברור שיש כלבים שנוטים או ממש בדיכאון.
בין כל החברים של העשר שניות אני מנהל יחסים ארוכי טווח עם זוג קשישים. כל פעם שאני רץ הם מופיעים באחד השבילים אחוזי ידיים.
תמיד אומרים שזוגות קשישים אוהבים הם מרגשים.
לא ראיתי אותם אף פעם מדברים.
הוא נראה נמרץ ממנה ונדמה לי שהיא עוד מעט תצטרך להשתרך מאחוריו. הוא אומר לי את ה"בוקר טוב" הכי משמעותי שיש ואני משתדל לתזמן ולמשוך את הבוקר טוב שלי כשאני מספיק קרוב אליהם בריצה. הוא גם מרים את ידו תוך כדי ונדמה לי שהוא מחייך. לא ראיתי אותם אף פעם לא שלובי ידיים. אני חושב על העבר של הזוג היפה הזה. אני חושב על העתיד שלהם. אני חושב על הרגע בו הוא ימות והיא תישאר לבד או ההפך. ואז חושב כיצד ייראה עולמה או עולמו ללא טיולי הבוקר הללו, ללא היא לצידו. מה היא תיקח כצידה לדרך שלה מעתה?
האחיזה האיתנה שלו בה מרגשת כל פעם מחדש. לא יודע למה, אבל מכל המראות הנחמדים כולל של בעלי החיים, העצים והדוממים בשדה המקסים למחצה הזה, אני הכי נהנה לראות אותם.
ועדיין אני מנסה להבין או לנחש אם הם מאושרים או רק מתנחמים זה בזו כפי שעשו עשרות שנים.