מה מטרתו של פוסט? קידום מכירות? יצירת טראפיק? היי, תראו אני כאן. המנגנון הידוע הזה שבו אתה כותב ומתוגמל. לא משנה מה התגמול. לייקים, הודעות לתיבה, תגובות, תשומי (הידוע במילה הרזה שלו כ"צומי").
יש הכותבים לאהבות שלהם בכלוב. יש הכותבים במשתמע. ברמזים. יש ישירים. יש ישרים ועקומים ומה לא. לכולם מטרה. לגיטימית. בסופו של דבר כולנו בני אדם. בני אדם נתמכים ורואים עצמם, את מעשיהם, ההחלטות והרגשות שלהם, ע"י בני אדם אחרים.
מי שלא כותב אחרי שכתב הרבה יחסית נמצא בד"כ בשקט. בד"כ. יכולות להיות סיבות נוספות להפסקת הכתיבה שלו כמובן, אבל זו אחת מהן.
מי שכותב ולא רוצה טראפיק כותב כי הוא צריך שיאהבו אותו. גם כאלה שאומרים שהם כותבים כדי "להוציא החוצה".
אנשים רוצים להשמיע את קולם ושיאהבו מה שהם כותבים ואותם. לאהבה צורות רבות.
גם אני צריך שיאהבו אותי. כולנו צריכים או חייבים את זה. חוץ ממעטים שלא.
וגם הם, ברובם, עושים "דווקא" ו"להכעיס" שזה סוג של אהבה. מתייחסים אליי ולא משנה כיצד, משמע אני קיים.
אם מישהו רוצה לפרוק הוא יכול לפרוק למגירה. המטרה של פוסט כולל "פוסט פריקה" היא בראש ובראשונה איזושהי אינטראקציה עם הקוראים. גם הפוסטים שלא נשענים על כל האמת הם אמיתיים. הם מייצגים את האמת המוטה, לעיתים המעוותת, של הכותב. ואם הכותב מאמין ולו במקצת בעיוותים של עצמו, אז היא האמת שלו.
השולט הקשוח שמספר לעצמו מיליון סיפורים, שממציא המצאות ומצוי בתבניות שליטה שלא חורג מהם ובסופו של יום רק רוצה שיחבקו אותו וילטפו אותו בקרחת. בעדינות ולאט. כי הוא מפחד כמו כולם.
הנשלטת הערופה והמושפלת שבעצם "משתמשת" כל העת בספקי שירות להקנות ולהקות בה את הכאב או להלבות בה את הריגוש. האנשים "הטובים", נדהמים למקרא ההשפלות, אותן היא מתארת ושולחים לה הודעות של "אחותי את בסדר"? ו"אולי תפני לעזרה"? והיא בכלל בתקופה כזו אותה תמצה עוד מעט ואיזה כאב ואיזה נעליים.
אני בתקופה שקטה יותר שבה לא צריך לייצר רעש בשביל להתמודד או רעש לשם רעש וריגוש זול ויקר.
זה לא אומר שטוב לי, זה אומר שיותר טוב לי.
זה גם לא אומר שרע לי, זה אומר שפחות רע לי.
אני שואף להקטין את הרע ולהגדיל את הטוב באמצעים פשוטים שלא צריך לשלם עליהם מחיר כבד מדיי. כן אני מהמקצרי דרך. אני גם לא סובל כל כך כדי לשלם את המחירים שאחרים צריכים לשלם. אני סתם חי חיים בינוניים שלעיתים הם בינוניים פלוס וטוב לי.
אין לי שאיפות לשנות ממש. אני יודע שמדובר באותו החרא החמים והמוכר שלא ניתן לברוח ממנו.
הכל אותו טעם.
חיים בינוניים זה הדבר. "בינוניים" משמעו שהם הממוצע בין הפסגות הגבוהות אליהן אני מגיע, לבין המורדות הכי נמוכים שבהם אתה מתפלש. מעדיף את זה מדשדוש והשתרכות תמידיים.
כך אני אוהב ואולי רגיל לחיים שלי.
והם טובים ושקטים יותר עכשיו. מצד שני, הנה אני כותב עוד פוסט.