אתמול ביקרנו אצל "חברים". האמת שאלו חברים שלה ואני רק נשרך מעצם היותי בן זוגה. אנחנו מכירים אותם כמה שנים ועובדה ידועה אצלם היא שהוא הנשלט שלה. אין להם שום נגיעה לבסד"מ ושליטה וזה מה שהופך את זה להרבה יותר חזק וטבעי.
זה גלוי שהיא אומרת לו כל הזמן מה לעשות והוא מכפיף את רצונו אליה. אם הוא רעב והיא לא, האוכל יידחה. אם היא עייפה והוא לא, אז הם ילכו לישון וכהנה וכהנה. היינו איתם בחו"ל והוא קצת רטן לי על זה ששנינו הפכנו לקולבי בגדים בשופינג, אבל ברגע שהיא באה שתק ושב לתפקידו ללא עוררין. עם השלמה. מקנא בו על ההשלמה הזו. אני הייתי מתרעם בשמו עם החברים האחרים על התפקיד אליו היא ייעדה אותו. כולם רואים את זה וזה, לעיתים, מכמיר לב, בעין בלתי מזויינת, כמובן.
ריחמתי עליו וגם אני לא ממש אוהב להיות הרבה זמן במחציתה. היא נואמת דברים שאני כבר מכיר וצועקת במיוחד כשהיא מתרגשת או שמדברים 3 אנשים ויותר. ואני רוצה שקט. לכן היה לי קל לבקר ולשפוט את ה"ניצול" הזה.
אתמול היא ישבה איתנו וכרגיל אמרה לו בנונשלנטיות "אבי, תביא את הקינוח". הוא קם, כמו שעשה כבר אלפי פעמים והביא את הקינוח. הסתכלתי עליו והוא והיא נראו מאושרים. כל אחד נמצא בסטטוס שהוא אוהב. הוא בהיותו גבר פאסיבי שחייב, כמו טמפון, הולכה, חייב אישה שתשלוט בו והיא, מוליכה למחצה שכמותה, חייבת לשלוט במישהו או משהו. כל אחד, כתוצאה מכאביו וההיסטוריה הפרטיים. וזה עובד להם. בשלמות. הם מאושרים.
ואז מהם עברתי אלינו. שני אנשים דומיננטיים שכל הזמן רבים על טריטוריה. או סתם לא רוצים לשחרר לאחר. כל אחד כתוצאה משלל כאביו ופאזל ההיסטוריה שלו.
ואני יודע שלא הכל ורוד בנישואין של השולטת והנשלט הללו, אבל לפחות בקטע החשוב הזה של מאזן הכוחות יש להם רגיעה והכרה ומכאן שקט.
כשכל אחד יודע את מקומו בזוגיות והוא עדיין מאושר מכך יש שקט.
סוג של שקט שלהרבה זוגות שחיים ביחד חסר.