במסגרת כתיבת הזכרונות לאוטוביוגרפיה הבסדמי"ת שלי, הזקנה הממשמשת ובאה והמוות שלאחריו אני מעלה על הכתב את הסיפורים האלה. כדי שיהיה לנכדים מה לקרוא. וכדי שבאזכרות יקראו את הפוסטים האלה במקום שתהיה מבוכה שבשתיקה.
זה לא קשור לאהבת הקהל וללייקים. מן המפורסמות (איזה ביטוי מסריח) שמי שכותב בפלטפורמה הזו עושה זאת כדי להוציא קיטור ואף פעם לא מכוון לאהבת הקהל ולציד נשלטות באחו.
היא היתה יותר מופרעת ממני. זאת אומרת מופרעת יותר כי לא היה לה מה להפסיד. אני תמיד אומר תנו לי בטחון שלא אפסיד או אפגע מזה ואז תראו איזה סוטה אני. אבל זו לא חכמה.
אספתי אותה מהבית. גוף מהמם ומה שיותר חשובים קעקועים צבעוניים מאוד על עור לבן. קונטרסט מועדף. כבר מההתכתבות הבנתי שיש כאן מישהי "שונה". כל אחד חושב שהוא שונה. אומרים שכולם שונים ומיוחדים וכל אדם הוא עולם ומלואו אבל זה לא נכון. 92% מהאוכלוסייה משעממת תחת, בנאלית, חוזרת על קלישאות ועוד יותר גרוע חושבת בקלישאות. גם אני, כי אני בן אדם, אבל הביקורתיות העצמית והכללית שלי לא מאפשרת לי את זה כל הזמן. ועוד דברים. לצערי. הכי טוב להיות סתום חסר מודעות. "יאללה אחי אתה בא לזיין בדובאי?" בני זונות.
היא נכנסה לרכב. מסתכלת עליי במבט קפוא של ג'אנקית. לא אומרת כלום. חושב לעצמי "זה יהיה כיף". נסענו לשכונה בעיר שלה. בדרך נגעתי לה בכוס תוך כדי נהיגה והיא שתקה (אני נהג מצוין. עשיתי תאונות פח רק בעיר, מעולם לא מחוצה לה). היא התחרמנה. הבנתי, במציאות ולא רק בכתב, שיש כאן משהו אחר. של מישהי שראתה, עשתה וחוותה הכל. לימים כשהייתי מפרק אותה והיינו מדברים אח"כ הייתי מבין עד כמה עשתה וחוותה. מה שנקרא "קיצונית". אין לה מה להפסיד. זה קצת עצוב.
אז הוצאתי אותה מהרכב והלכנו באמצע הרחוב והסתתרנו מאחורי כמה אדניות גדולות כאלה עם צמחיה שיצרו מעין מסתור במדרכה, גומחה שאפשר להיות בה, אבל עדיין עם קו ישיר לבתי השיכונים הישנים גנריים, קולטי עלייה של עוד עיר גנרית. אני כמעט אף פעם לא מתכנן סשנים. סומך על האלתור. לעיתים זו בעיה. הכנסתי לה את הזין לפה. רפוי כמו אלכוג'ל באוגוסט. הוא צמח לו ישר בתוך קירות הפה. כשצמח לו הזלזל התחלתי לזיין לה את הפה ללא התרעה מוקדמת וללא הדרגה. אח"כ עשיתי הפסקה כדי לתת לה לעבוד. ניכר שהיא יודעת לטפל בזין טוב ולתת לגבר להרגיש שהוא עכשיו מלך ליום אחד או אפילו לכמה רגעים. מלך העולם, מלח הארץ. עכשיו הזין זה הדבר הכי חשוב בעולם שלה. כאילו. אין דבר יותר חשוב מהזין. כביכול. אין בלתו, לכאורה. ככל שרמת היצרים עלתה, כך עולה הפומביות או פוחת החשש ממנה. ככה זה עם פומביות אצלי. אני משחק בה כל הזמן. אני לא הכי פומבי, אבל אני עושה דברים פומביים או פומביים למחצה. שיראו אותי. רוצה שיראו אותי. רוצה שלא יראו.
תוך כדי שהיא עובדת על הזין או שאני עובד לה על הפה, הוצאתי את החגורה מהמכנסיים והצלפתי בה בתחת. זה לא פשוט. כי יש מישהי שהכרת רק לפני שעה במציאות כשהזין שלך בתוך הפה שלה ואתה מצליף בה חזק וזה קצת מלחיץ אותי. שלא תעשה תנועה חדה ותחתוך לי את הזין. אבל אני אמיץ מציצות. כדי לזכות בסטטיות שלה ושלי הייתי דוחף את הזין עד הסוף (רואים שהיא אימנה את רפלקס ההקאה שלה) ואז רוכן מעל גבה כשאני ביחד אחת מדביק אותה בעורף אליי והיא נחנקת מצד אחד ואני מצליף בתחת המושלם שלה מצד השני. מדיי פעם החגורה עשתה את מה שרציתי לעשות והקצה שלה הצליף לה בכוס. בהתחלה אלו היו הצלפות קטנות, הססניות של היכרות. היכרות שלי עם רמת הכאב שהיא מסוגלת, רוצה ויכולה להכיל. והיי, בוננזה. מדובר במישהי שאוהבת ומכילה כאב.
הגברתי את ההצלפות בתחת שלה, כשבכל סבב הזין שלי נכנס עמוק לתוך הגרון שלה. כשלא הצלפתי בה שמתי את החגורה על הצוואר שלי ותפסתי את השערות בראש שלה וזיינתי לה את הראש. לא את הפה, את הראש. זיון טוב בפה הוא זיון שאתה שוכח שמדובר בפה. כמו לזיין כדורגל תקני שיש לו פתח. זה לא פה זה כוס.
קורי עכביש של רוק זרמו לה מהפה והעץ היה מאושר.
מסבב הצלפות לסבב הבא אני הופך ליצרי וחרמן יותר ויותר. העוצמה עולה ואני רואה שהגוף שלה מתחיל להתפתל. היא ממש סובלת ונהנית ואני נהנה ולא סובל. אני מצליף בה עם החגורה מקופלת לשניים חזק, עושה הפסקה ומסתכל לצדדים. היא פומבית ברמה הכי גבוהה שיצאה לי להכיר כאן. אני לעומת זאת לא ממש וקצת שכחתי את עצמי. פתאום אני רואה אישה מסתכלת עלינו במבט של "אני לא מבינה מה קורה כאן". היינו חשופים בצריח(ות) אליה בחלק האחורי של הגומחה שהיה חשוף לחצר בניין שיכון ארוך.
מה האישה חושבת? האם זו תקיפה? האם זה אונס? האם יש כאן הסכמה? למה הוא מרביץ לה עם חגורה כל כך חזק ורואים שהיא "מתנגדת". היא היתה רחוקה קצת, משהו כמו 40-50 מטר מאיתנו.
אני לא יודע כמה זמן הסתכלה עלינו. אני חושב שהיא ראתה רק את הקטע של ההצלפות שמי שלא בעולם הזה לא יצליח להבין אותו. אלו לא הצלפות עדינות ומי שלא מכיר חווה את זה כתקיפה של ממש או התעללות. המבט שלה היה חקרני ולא מבין ועדיין המום. היא כנראה החליטה שמה שקורה מצריך תגובה שלה כאזרחית טובה, לקחה את הטלפון חייגה והחלה לדבר בשקט. הבנתי שהיא מתקשרת למשטרה וזה היה הזמן לעוף משם.
דילגנו משם כמו הגרסה הבדסמי"ת של בוני וקלייד. מהשיכונים.
הגענו לשדה והמשכתי להכאיב לה בכוס עם סטירות ישירות וצביטות בשפתיים של הכוס והדגדגן. הוצאתי אותה מהרכב ונתתי לה סטירות וחנקתי אותה במשך כמה דקות ארוכות, לסירוגין. כשהתעייפתי בידיים וגם רציתי להעלות הילוך, הוצאתי את הקיין מהבגז'. בשלב הזה שנינו היינו מעורפלים. היא מכאב ואני מדום ספייס. זה ספייס לעניים שלטעמי לא מתקרב לזו של הנשלטת שחווה את הסאב ספייס המרומם שלה, אבל עדיין נחשב.
השכבתי אותה על האדמה. הפנים והפה שלה התמלאו בבוץ. הצלפתי בה עם הקיין. התחת שלה שינה צבעים. היא התפתלה כמו צלופח וצעקה "די די" אבל "די" לא היתה מילת הביטחון. הקיין ביצע בתחת שלה פסים פסים. חלקם נצבעו באדום. עשיתי כל מיני דברים לרתק אותה לאדמה כדי שתוכל לספוג. הצורך לרתק אותה עייף אותי. אז לא הייתי רץ ולא היה לי כושר גופני בשיט. כשהתחת שלה היה אדום מספיק הפסקתי. היא רצתה עוד, הרגשתי את זה, למרות שהיתה כבר כמעט גמורה. זה היה מוזר כי היא פחדה כל כך. כנראה רצתה להתעמת עם חלק מהשדים שלה. שני זרים מוכרים שנפגשו וישר הבינו שהשריטה של השני מתאימה לראשון. אח"כ היא אמרה שהיא "אוהבת" אותי אבל ידעתי שזו לא אהבה כמו של אחרות. זו אהבה למה שאני יכול לספק לה. וזה גם טוב.
נכנסו לרכב ועשינו תחקיר. אני תמיד עושה תחקיר פנימי, עפ"י חוק הבסד"מ (השתנ"ה), בו כל הנפשות הבועלות יכולות לדבר חופשי מבלי שזה יפורסם וישמש כנגדם.
היא אמרה שפעם ראשונה היא פחדה ממישהו. חשבתי שהיא צוחקת או מגזימה והיא חזרה על זה ואז ראיתי בהלה על פניה. "אתה צריך איך אתה משתנה ואת הפנים שלך". ואני באמת לא יודע. אין לי מראה. היא היתה המראה שלי.
לא ידעתי אם זו מחמאה או לא.
ואז בעוד היא מדברת, קלטתי כמה רחוק הגעתי ואפילו לא שמתי לב לזה. אם היא אומרת שפחדה מה זה אומר עליי? אחת שעשתה דברים "קיצוניים" ושהיא לא ילדה בעסק שלנו. לא בכאילו ולא על יד. גם בכאב וגם בדברים אחרים. לא חוששת משום דבר ורשימת הדברים שעשתה מטורפת בכל מובן. חיה באקסטרים כי אין לה מה להפסיד. לי יש.
כשהיא אמרה שהיא פחדה ממני, קצת פחדתי מעצמי וממה שיצא ממני, אבל אז היא חייכה אליי חיוך עייף ומסופק ושאלה אותי: "אז מתי עושים את זה שוב"? ועבר לי.
והיא היתה היחידה שהכירה את הלהקה הזו.