אני מתאר כיצד אני קורע אותה, רק בעדינות, ללא האמת כולה. קורא אותה אבל לא בשפת האם שלי. גג בשפת האב. דאדי, מה השארת לי מאחור? בגסות משאיר על רצפת העריכה את רחשי הלב. מתאר סשנים ללא רגש במלואו. רק התרחשויות, משל אין רגשות בעולם. או שהרגשות מופחתים. בורח לקל.
הוא כותב כל כך מופלא, אבל שום רגש לא ייצא ממנו. כמו חור שחור של רגשות. שום רגש לא יוכל לצאת משם. אף פעם. רק ציניות והומור משובח.
ההיא כותבת או מנהלת רשומון של להיות הכי נמוך שניתן.
ההוא כותב יומן של חורי תחת וחורי כוס רטובים פעורים, אבל אף פעם לא אותו.
מה ההיא שהוא עושה לה, מרגישה, כיצד היא מחוקה או זונה, אבל תמיד, הוא, מחוץ למשחק.
והאמת, די בכל אלו. הקוראים לא רוצים או צריכים יותר. כי בציה כל נווה מדבר מיוחד כשלעצמו. ורובנו מסתפקים במופחת, ברמזים, בתחליף למים חיים. גם הקוראים חוששים מרגש ולא רוצים יותר מדיי או בכלל ממנו.
הכי קל לכתוב התרחשויות לינאריות ללא חשיפה של הכותב את עצמו.
כותבים בכשרון כזה או אחר או כלל לא, אבל לא כותבים את העיקר.
אני שולט בלה בלה אני שולטת רדיו בלה בלה. אתה, והדגש הוא, "אתה" או את, תהיו כלבות, חיות אקזוטיות, הדום, שרפרף, חפץ מעבר. ואני? כלום. על עצמי לא אכתוב כלום. רק על עצמי לא ידעתי לספר. יחסית לאנשים ורבליים שכותבים, אנחנו משעממים את התחת. הבדס"מ בראי האחר. אבל אף פעם לא על מה שזה עושה לנו? על מה מפצה? מה זה מגדיל? מה מחייה? מה מקטין? עם מה מתמודד? אצל האנשים הקרויים בטעות לעיתים "נשלטים" יש פתיחות יתרה מהצד הנחשב, בטעות לעיתים, כ"חזק" ושולט. השולטים הם הכי לא שולטים שיש. זה הכל פסאדה של שליטה. אם תשאלו אותי, הנשלט הוא השולט האמיתי, אבל מה שעושה לך את זה מותק. את ביקשת גיבור גדול מפלסטיק ירוק, אז קחי. תתעלמי מכך שהגיבור שלך, לעיתים, ירוק, מקנאה. וחולשה.
הכל דרך פילטרים, מסירי חולשה ורגשות. וחולשה ואמת מחרמנים הרבה יותר מ"בואי, אבעל אותך בשלושת החורים". אבל קשה יותר להוציא אותה.
אז מה שווה בלוג אם לא ניתן להתבטא בו בנוחות ולפרוס את האמת כולה? זו העירומה, מלאת הרגשות ולא מלבושי יופי והדר של באתי-זיינתי-כבשתי.
ואם רוצים לדבר חופשי על רגשות ועל מעשים פחות נחמדים אז פותחים ניק "לצרכי כתיבה". מה שמדהים הוא שגם שם באכסניה האנונימית הכותב עדיין חושש. בעיקר מעצמו.
וכך יוצא שהפתיחות כאן היא שקר אחד גדול כי חצאי אמיתות גרועים משקר. הסתרת חלק מהמציאות שקולה לעיתים לשקר מפגיע. ואף אחד לא באמת מכיר אף אחד כאן ואפילו לא רוצה להכיר חוץ ממתי מעט.
רובנו או כולנו אפילו, פחדנים.