בתקופה הזו קיום של פסטיבל ורכטר הוא מדע בדיוני. אני טיפוס נוסטלגי עד זרא לעיתים ואני אוהב לראות את הרשימה הזו. אני חוזר אליה וחוזר לשם. כי זה לא היה רק מוזיקה בסופו של דבר.
3 מתחמי הופעות. בימה מרכזית עם למעלה מ100,000 בני אדם ועוד 2 מתחמי הופעות בו זמנית. אני כרגיל, כמו תמיד, לא יודע לבחור. על הבימה המרכזית יש להקה שאני אוהב ועל הבימה הבינונית יש את הפיקסיז. אלהים. אז בוודאי שבוחרים מטאליקה שבין השירים מודים לפיקסיז על היותם ועל כך שהושפעו מהם. זו אכזריות לשים את שניהם ביחד.
פסטיבל מוזיקה הוא חגיגה שנמשכת 4 ימים. מהצהריים עד הלילה המאוחר רק או לא רק מוזיקה. אתה נשאר עד מאוחר וקם מאוחר ושוב מגיע מאוחר כדי לראות ולשמוע. לפני, אתה עושה שיעורי בית על הלהקות שאתה לא מכיר או מכיר פחות ומרענן את מה שאתה כבר מכיר. חגיגה.
רד הוט, קינס אוף ליאון, פרל ג'אם, פיקסיז, ארקטיק מאנקיז, אינטרפול, מטאליקה, דה בלאק קיז, פסנג'ר, פארוב סטילר ועוד ועוד. להזיל ריר. יש שמחה באוויר. אנשים שמחים מכל אירופה מחייכים אלייך. הם לא מחייכים רק כי הם מעושנים. הם מחייכים כי הם גם שותים. הם מחייכים אלייך כי הם אוהבים, כמוך, מוזיקה והופעות חיות ולקחו טיסה, או רכבת, או באו ברכב וישנים באוהל או בבית מלון קרוב בעיר שכל שנה מארחת את הפסטיבל. הם מחייכים אלייך כי הם פשוט אוהבים.
בפעם ההיא ה- Editors לא היו. הם היו בפסטיבל לפני והם היו בפסטיבל אחרי ואני גמרתי אומר לראות אותם ויהי מה בפסטיבל הזה.
כל פעם שאני שומע את השיר שלהם הזה, אני חושב על כמה דברים. ראשית, אני חושב עליה.
אחרי שאני מזיל דמעה, כל שמיעה שנייה, לערך, אני חושב על זה שהייתי צריך לראות אותם בהופעה.
זו בעצם בריחה קלה ואז אני חוזר לתחושת ההחמצה. על ההשלמה של לראות את זה ולא לעשות עם זה כלום. הסיבות לא חשובות.
אני לא יודע לבחור. אני לא רוצה לבחור.