שונות

לעיתים משהו מפריע לזין הרגשי שלי. זה בכלל לא משנה מה. זה יותר גרוע מכוס שמתייבש שאפשר לטפל, חמור יותר מזלזל שצונח לו וינום. כה ישן זייני.
משהו מפריע לו. לרוב אני יודע מה, לעיתים לא.
פעם זה היה מלחיץ אותי. הזין, נקודת ארכימדס של הגבר, גבריותו, עונתה, מקום שאפילו תברחו (או לא) ממנו, מגדיר את חלקך. להלום, לזיין, לדפוק.
כשיש זיינים אחרים או אפילו בחורות אחרות הוא נאלם דום. 
אני תמיד יודע שזה נפשי, תודעתי, מנטלי, כי הרי אין בעיה תפקודית, ברוך שמה והוא עומד לתפארת מדינת ישמעאל אחד על אחת, גומר ועוזב ירוחם, יורה ובוכה, משפיך חמתו על היהודיות ולעיתים גויות, כשיש טיסות. אני לא מזיין היום כל כך הרבה, זו לשון מוגזמת. לשון נופל על לשון על דגדגן.
משהו בסיטואציה מפריע לי. לעיתים, לא יכול לשים את האצבע או הזין על מה בדיוק. משהו מלאכותי, גורם לי לחוסר נוחות. לעיתים, הבאסה והאכזבה מהמפגש או האדם הנוסף, כל פעם משהו אחר.
יכולות להיות אפילו שתי כוסיות בחדר. סליחה, אסור לומר יותר כוסיות. "בכח המוח" שאני מעריך, שכנעה אותי שאסור לומר כוסיות כי זה תורם לשגשוג השמנופוביה. ובליבי יש רק אהבה לעולם. אני אוהב את בני האדם, את כולם ללא יוצא מהכלל, יצורים נתעבים, ברובם. אז יכולות להיות אפילו שתי "טובות מראה", שאתה נמשך אליהן, זה לא משנה, ועדיין הוא יחליט להיות נחל אכזב. (בכח, אפשר לומר "כוסית בעיניי"? לא "כוסית" של קולבים יציר אנשי השיווק ומסלולי הדוגמנות, כי בסופו של דבר הכל הוא סובייקטיבי, גם "כוסית". אין תקינה מסודרת של כוסיות)
סטיתי מהנושא וחלק מאבדים זקפה. אז למה אי אפשר לעבוד על הזין? למה זה קורה לי? נראה לי שלעיתים, העובדה שאין לי כבר כח לעבוד בזה. ובד"כ אני הייתי זה שעובד בזה. המוציא והמביא. משדך כוסים לזיינים בימי החורף הקרים ופיות לדגדנים בימי הקיץ העליזים ונמאס לי. לעיתים, כשהכל כבר מוכן וזוג מגיע או כוס חדש או זין נושן והכל מתוקתק והכל באווירה טובה נגמרת לי האנרגיה ואני מבחיל את עצמי. וכשהוא הולם בה ואני אמור להלום בה, הזין המנייאק שלי נאלם דום, הלם יורד עליו. הבן של הזונה הזה, לא משקר לעולם. הוא מאותת לי. הוא מעניש אותי או שאני מעניש אותו, אני אף פעם לא יודע. אין יותר חזירות כבעבר, אבל עדיין נתקענו עם המיאוס העצמי שנשאר. "למה אני צריך את כל זה"? ו"מה רע לי רק איתה"? "מדוע אני צריך את החרא הזה? "עוד התרגשות"?ומה אח"כ?ומה? 
תמיד אחרי אפיזודה כזו, החרדות שלי משתלטות עליי ואני חושב שהוא לא יעמוד יותר בחיים. זה קטע כי אני בכלל לא איש חרדתי. בכלל לא. בכלל בכלל לא. המחשבה המפגרת היא "ומה אם זו נבואה שמגשימה את עצמה? "מה עם זה שהוא לא עמד יגרום לו לא לעמוד לעולם". מה אם לעולם לא יכולו המים?
ותמיד הוא עומד. אפשר לסמוך עליו. עליי פחות. הוא עומד, פולט ואני מאושר. עמוד האש. 
פעם הייתי מתבאס מזה.
היום אי אפשר לומר שאני לא מתבאס מזה, אבל אם זה קורה לי או יקרה לי אני לא אילחץ. אני אדע שהזין שתמיד קראתי לו האיבר הכי טיפש שיש, חכם יותר ממני.