אם אלוהי הריצה או אלוהי הזיונים היו מתגלים לי ואומרים לי "אברהם שולץ, בחר: זיונים או ריצה", לא תהיה לי תשובה ברורה לזה. ריצה זה חלק חשוב מהחיים. זיונים זה לא הכל, אבל זה מאוד מאוד חשוב. אנחנו יצורים מיניים וחלקנו יותר. נראה לי שאני יותר. לעיתים, אני מדמיין, תוך כדי ריצה, את עולמי ללא זיונים ועם ריצה. זיעה קרה מכסה אותי בנוסף לזיעה ה"חמה". אח"כ, אני מדמיין את חיי ללא ריצה ועם זיונים. אלו חיים קשים למדיי ללא אחד משני אלו.
מינואר החלו בעיות בגוף. לא ראיתי את זה. אני, שבד"כ, או לרוב שם לב לפרטים הקטנים אצל אנשים אחרים ותהליכים, גם בעיסוק שלי וגם באישיות שלי די דביל, לעיתים, כשזה קשור אליי. אבל כאן זה היה ליקוי מאורות. בינואר הגעתי לכושר די טוב. לא רוצה לומר שיא הכושר, אבל כושר די טוב עם דופק נמוך במנוחה ובמאמץ והרגשה כללית גופנית מצויינת. מי שרץ מכיר את זה. שהוא משפר את התוצאה לאט לאט ומגיעה לשיאים אישיים או חוזר לכושר טוב אחרי ירידה שקורית.
ואז החלו בעיות בגוף. פעם, לפני הריצה, כשהייתי "אדם אחר" הייתי חולה לפרקים. אחרי הריצה שהפכתי ל"אדם בריא", אני יוצא לרוץ גם כשאני לא מרגיש טוב. לעיתים, הייתי רץ "חולה" ו"מבריא" אחרי הריצה. דברים שפעם היו עבורי מד"ב. מי חשב לרוץ במצבים הללו שלא לומר ללכת לעבודה. כל הגישה השתנתה ואני כבר לא יודע מה משפיע עליי: נבואה פסיכולוגית שמגשימה את עצמה או גוף באמת בריא. כנראה, שניהם. אז גם כאן, במצב החדש אמרתי לעצמי תמשיך לרוץ. הריצה הפכה קשה והחלו כל מיני כאבי שרירים לא אופייניים. חשבתי שחליתי בקורונה או שאלו סימפטומים שלאחריה, של אדם שחלה בעבר והיה א-סימפטומטי. התשישות הזו הלכה וגברה. אני לא כותב עייפות כי זה לא. אני אדם עייף מטבעי. לא ישן מספיק ויודע להבדיל בין עייפות לתשישות. ואז הגיע החודש האחרון. כאבי שרירים בכל השרירים של הגוף, גם כאלה שלא ידעתי שקיימים, דפיקות לב, תשישות הירדמות בעבודה, ישנוני כל היום, זומבי, כאבי ראש והרגשה כללית של רצון למות.
הפסקתי לרוץ ואז החלו קשיים גם בהליכה. הייתי הולך 200 מטר ועוצר בצד. לא הייתי מסוגל ללכת. עשו לי בדיקות שונות ולא מצאו כלום. התשישות המוזרה הזו גרמה לי לא לרוץ כבר חודש. היו לי שפעות ומחלת הנשיקה ובלגנים נחמדים אחרים במשך החיים, אבל אף פעם לא הרגשתי כך.אני היפוכונדר די בלאי שצריך שיגידו לו ללכת לרופא. אז אמרו לי ללכת לרופא. השיא מבחינתי היה כשביום שבת אחרי 200 מטר עם המשפכה עמדתי ללא יכולת להמשיך ללכת. המשפכה המשיכה בדרכה במעלה הגבעה בטיול איטי ואני עמדתי עם דמעות בעיניים די אבוד, מתוסכל ובעיקר מפוחד. מה יש לי? הרגשתי חוסר אונים של אדם שרץ ריצות ארוכות יחסית ובריא, כשפתאום לא יכול ללכת יותר ממאתיים מטר בלי לעצור ולהתנשף כמו משוגע. הרופאים חשבו שיש לי בעיה בלב אבל אני ידעתי שלא. לא יודע למה אבל ידעתי.
החכמה אמרה לי לפני חודשיים שייתכן שזה הכדור. שזה הדבר היחיד שהשתנה בחיי. ביטלתי אותה כי זה על בסיס צמחי. גם קוקאין הוא על בסיס צמחי היא אמרה לי.
אז הייתי צריך שיגידו לי להפסיק עם הכדור והפסקתי. אני שבוע וחצי בלעדיו. בלי הרמוטיב, השם ייקום דמו, הצמחי, שמתחפש לונילי ללא תופעות לוואי. הכדור שבא לעזור קצת במצב הרוח שזיין אותי. "הכדור שגמר אותי". הייתי מורעל. מורגל בעל כורחי וטפשותי ברעל.
חזרתי לעצמי. לא במאה אחוז, הכושר עדיין לא משהו, אבל נראה שאני בדרך החוצה מהחרא הזה.
ומה עם הזיונים בחודש הזה? אז כשזה נגע לזיונים, פתאום היה בי פרץ של כח. הזכיר לי את הפוסט (מתנצל, אבל כבר לא זוכר מי כתבה אותו) על הרגשת החיות, לנוכח המוות (חשבתי שאני הולך למות, אז למה לא להזדיין כמה שיותר וכמה שאפשר במגבלות). אלו לא הזיונים שאני גאה בהם, אם אפשר לומר שיש כזה דבר גאווה בזיונים, ואלו לא הזיונים עם התנוחות הכי מאתגרות שיש ותנועות טחינה חזקות וארוכות שיש, אבל יחסית למצב הרעוע שלי, החשיבות היתה בעצם ההשתתפות ולא בהישגים. אחרי שהייתי גומר הייתי כמעט ומתעלף שוכב במיטה כמו איזה פגר ונושם כמו פסיכי כשאני חושב לעצמי: "אתה תזיין עד שתמות. ליטרלי".
לא היה צריך לבחור בין ריצה לזיונים.
חודש ימים לא רצתי, אבל, לפחות המשכתי לזיין כמו (חצי) ענק.